מסכת ביצה, פרק א, שיעור 3

מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין זה: אוּשְׁפְּזִיכְנֵיהּ (-מארחו) דְּרַב פָּפָּא, הָווּ לֵיהּ הַנָּךְ בֵּיצִים מִשַּׁבָּת לְיוֹם טוֹב – היו לו ביצים כאלו, שנולדו בשבת, שחל יום טוב למחרתה, אָתָא לְקַמֵּיהּ – בא אותו אדם לפניו דְּרַב פָּפָּא, אָמַר לֵיהּ – ושאל אותו, מַהוּ לְמִכְלִינְהוּ לְמָחָר – האם מותר לאכול את הביצים הללו מחר, ביום טוב. אָמַר לֵיהּ – אמר לו רב פפא, זִיל הָאִידְנָא וְתָא לְמָחָר – לך כעת, ותשוב מחר לשאול שאלה זו, והטעם שלא השיב לו מיד, כיון דְּרַב לֹא מוֹקִים אֲמוֹרָא עֲלֵיהּ – לא היה מעמיד מתורגמן שיחזור על דרשתו, כלומר, לא היה דורש כלל מִיוֹם טוֹב לַחֲבֵרוֹ – ביום טוב ראשון, לומר הלכות יום טוב שני, מִשּׁוּם שִׁכְרוּת – כיון שחשש שהוא שיכור מחמת סעודת יום טוב, ושיכור אינו רשאי להורות הלכה. כִּי אָתָא – כאשר בא אותו אדם לפני רב פפא לְמָחָר, אָמַר לֵיהּ רב פפא, אֵיכוּ הַשְׁתָּא – אם הייתי מורה לך אתמול, בשכרותי, אִשְׁתְּלָאֵי וְאָמְרֵי לָךְ – הייתי שוכח את ההלכה ואומר לך שבמקום שנחלקו רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, והביצה מותרת, אך באמת טעות היא זו, שהרי הָכִי (-כך) אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב בְּהַנֵי תְּלָת – הלכה כרב בשלשה דינים אלו, בֵּין לְקוּלָא בֵּין לְחוּמְרָא, ואחד מהם הוא שביצה שנולדה בשבת אסורה ביום טוב שאחריה.

דין נוסף בענין הכנה שנעשתה מאליה, משבת ליום טוב: וְעֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל בְּשַׁבָּת, אָסוּר לְהַסִיקָן בתנור בְּיוֹם טוֹב שלמחרת השבת, מִשּׁוּם איסור הֲכָנָה דְּרַבָּה (-שחידש רבה), והיינו שדבר שנעשתה מלאכתו בשבת, ואפילו בידי שמים, אסור הוא ביום טוב שלמחרת.

דין נוסף: וְאִם נָשְׁרוּ הענפים מִן הַדֶּקֶל בְּיוֹם טוֹב עצמו, אָסוּר לְהַסִיקָן בְּיוֹם טוֹב בִּפְנֵי עַצְמָן – לבדם, מִשּׁוּם דַּהֲווֹ לְהוּ – כיון שהם נחשבים 'נוֹלָד', וְאָסְרֵי לְהוּ רַבָּנָן – ואסרום חכמים ביום טוב עצמו, והטעם שגזרו כן, מחשש שֶׁמָּא יַעֲלֶה האדם על הדקל וְיִתְלוֹשׁ. אֲבָל אִם נָשְׁרוּ הענפים מעצמם מִן הַדֶּקֶל לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, עָבִיד לְהוּ – יעשה עמהם האדם כִּדבריו דרַב מַתְנָה, דְּאָמַר רַב מַתְנָה, עֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל לַתַנּוּר בְּיוֹם טוֹב, מַרְבֶּה עֲלֵיהֶן עֵצִים מוּכָנִים – מוסיף עליהם עצים שהוכנו מערב יום טוב, עד שיהיו עצי ההיתר מרובים, וּמַסִיקָן – ומותר להדליקם יחד, וְאַף עַל גַב דְּקָא מְהַפֵּךְ (בְּאִסּוּרָא) – שהוא מהפך גם בעצי איסור שבתנור, מכל מקום כֵּיוָן דְּרוּבָּא הֶיתֵּרָא נִינְהוּ – מאחר ורוב העצים שבתנור הם עצי היתר, הַנָּךְ בָּטְלֵי בְּרוּבָּא – אותם עצי איסור בטלים ברוב, וּבְהֶתֵּירָא קָא מְהַפֵּךְ – והרי הוא נחשב כמי שמהפך רק בעצי היתר. וְאַף עַל גַב דְּקַיְּמָא לָן (-שמקובל בידינו להלכה) שאֵין מְבַטְּלִין אִסּוּר לְכַתְּחִלָּה, וכאן הרי בכך שהוא מוסיף עתי היתר הוא מבטל את עצי האיסור, הָנֵי מִילֵּי – דין זה הוא רק באִיסּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא, אֲבָל אִיסּוּרָא דְּרַבָּנָן, כגון כאן שאיסור 'נולד' של ענפי הדקל הוא רק מדרבנן, מְבַטְלִינָן לֵיהּ לְכַתְּחִלָּה – מותר לבטלו אף לכתחילה.

והקשתה הגמרא, וְאַף עַל גַב דְּקַיְימָא לָן כְּרַב אַשִּׁי, דְּאָמַר, כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין – שעשוי להיות מותר לכתחילה, אֲפִילוּ אם התערב בְּאֶלֶף דברים של היתר, לֹא בָּטֵל, והכל אסור, וַאֲפִילוּ בְּאיסור דְרַבָּנָן, וְהַנֵי – והרי אותם עֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל בְּיוֹם טוֹב, דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין הֵן, דְּרק הַיוֹם, ביום טוב, הם אֲסוּרִין, וּלְמָחָר הם מֻתָּרִין מאליהם, ואם כן היה ראוי לומר שעצי האיסור אסורים אפילו לאחר שעירבם בעצים של היתר. ותירצה, הָנֵי מִילֵּי – דין זה הוא רק הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ – באופן שהאדם נהנה מהאיסור כמות שהוא, בעין, אֲבָל הָכָא מִיקְלָא קָלִי אִיסוּרַיְיהוּ – אבל כאן הרי הוא שורף את האיסור, והנאתו מחום האש היא לאחר שנשרפו העצים, ובאופן זה הדבר מותר.