מסכת ביצה, פרק ב, שיעור 22

משנה

משנתנו עוסקת בדיני טבילה בערב יום טוב שחל בשבת: מצוה מן התורה על כל ישראל להיות טהורים בזמן הרגל, כיון שהם מוכנים להכנס לבית המקדש ולאכול מבשר הקרבנות (רמב"ם), ולמדו כן (ר"ה טז:) ממה שנאמר (ויקרא יא ח) 'וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ', ודרשו חכמים שפסוק זה עוסק בזמן הרגל, שכל ישראל מצווים לטהר עצמם ולהשמר מנגיעה בטומאה. חָל יום טוב לִהְיוֹת מיד אַחַר הַשַּׁבָּת, ביום ראשון, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל – בין אדם ובין כלים, מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, ולא בשבת עצמה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֵּלִים מטבילים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאָדָם, בְּשַׁבָּת, ובגמרא יבוארו טעמי מחלוקתם.

גמרא

אומרת הגמרא, דְּכֻלֵּי עַלְמָא מִיהַת – לדברי הכל, בין לבית שמאי ובין לבית הלל, כֵּלִים בְּשַׁבָּת לֹא – אין להטביל כלים בשבת, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך. אָמַר רַב יוֹסֵף, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים, מִשּׁוּם סְחִיטָה – מחשש שכאשר יירטבו הכלים, יסחטם האדם בטעות, והרי זו תולדה של מלאכת מלבן. שואלת הגמרא, תֵּינַח כֵּלִים דִבְנֵי סְחִיטָה נִינְהוּ – טעם זה מובן לגבי כלים ששייכת בהם סחיטה, כגון בגדים, אבל כֵּלִים דְּלָאו בְּנֵי סְחִיטָה נִינְהוּ – כלים שאין שייכת בהם סחיטה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר – מה ניתן לומר בביאור טעם איסור הטבלתם. משיבה הגמרא, גְּזֵירָה הַנֵּי אַטּוּ הַנֵּי – גזרו חכמים איסור אף בהטבלת כלים אלו, מחשש שיבוא האדם להטביל גם כלים שיש בהם סחיטה.

מביאה הגמרא תירוץ נוסף: רַב בֵּיבָי אָמַר, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַשְׁהֶה – גזרו חכמים איסור בהטבלת כלים בשבת וביום טוב, מחשש שימנע מלהטבילם בערב יום טוב, וישהה אותם בכוונה לשבת או ליום טוב, שיש בו זמן פנוי יותר, ויש לחשוש שמתוך כך יבוא לידי תקלה להשתמש בהם בטומאה. ועוד, שנמצא שהוא משהה מלאכתו לעשותה בשבת או במועד. ומסייעת הגמרא לתירוץ זה: תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב בֵּיבָי – שנינו בברייתא כתירוצו של רב ביבי, כְּלִי שֶׁנִּטְמָא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַשְׁהֶה. אבל אם נטמא הכלי ביום טוב עצמו, שלא שייכת גזירה זו, מותר להטבילו בו ביום (ר"ן).

הגמרא מביאה דינים נוספים של הכנת מאכלים ביום טוב: אָמַר רַב חִסְדָּא, בְּהֵמָה, חֶצְיָהּ שֶׁל נָכְרִי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר לישראל לְשָׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב, ואף שהוא מכשיר לאכילה גם את חלקו של הנכרי. מַאי טַעֲמָא, כיון שאִי אֶפְשָׁר לְהכשיר אפילו כַזַּיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה של הבהמה כולה, הרי כל מלאכת השחיטה נצרכת אפילו בשביל חלקו של היהודי בלבד, ולא הרבה במלאכתו עבור הנכרי. אֲבָל עִסָּה, חֶצְיָהּ שֶׁל נָכְרִי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר לֶאֱפוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב. מַאי טַעֲמָא, דְּהָא אֶפְשָׁר לְמִפַלְגָהּ בְּלִישָׁה – שהרי ניתן לחולקה בעודה עיסה, ולאפות רק את חלק היהודי, וכל זמן שאינו מחלקה נמצא שטורח היהודי באפיית עיסה של נכרי, והדבר אסור ביום טוב.

מסתפקת הגמרא: בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב – שאלו בני הישיבה את רב שאלה זו, הַנֵּי בְּנֵי בָּאגָא – אותם יהודים הדרים בכפרים, דְּרָמוּ עֲלַיְהוּ קִמְחָא דִבְנֵי חֵילָא – שהטיל עליהם המלך לאפות ולבשל עבור חייליו הגויים, מַהוּ לְמֵיפִינְהוּ בְּיוֹם טוֹב – האם מותר להם לאפות ביום טוב עבור הגויים. אָמַר לְהוּ רב, חָזֵינַן – יש לראות ולהתבונן באופן הנהגתם, אִי – אם המצב הוא דכִי קָא יְהָבֵי רִיפְתָּא לִינוּקָא – שאם הם נותנים פת אחת לילד יהודי לֹא קַפְּדֵי נָכְרִים עֲלֵיהּ – אין אנשי הצבא הגויים מקפידים עליהם, אם כן כָּל רִיפְתָּא וְרִיפְתָּא חָזְיָא לְיִשְׂרָאֵל – הרי כל פת ופת שהם אופים ראויה היא גם לישראל, וְשָׁרֵי – ומותר להם לאפות. וְאִי אותם גויים קַפְּדֵי שלא יתנו אפילו פת אחת לישראל, אָסוּר להם לאפות לצורך הגויים ביום טוב.

אמנם מסקנת הגמרא אינה כן, וְלֵיתָא לְהָא דְּרַב – ואין הלכה כדברי רב בזה, אֶלָּא בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם אי אפשר לתת ליהודי חלק מהפת ובין אם אפשר לתת, אָסוּר לאפות עבור הגויים, דְּאָמַר – שהרי כך אמר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מְזַמְּנִין – מותר להזמין אֶת הַכּוּתִי לסעודה בְּשַׁבָּת (ואין חוששים שישתייר יין בכוסו של הגוי, וכיון שיין זה אסור בהנאה הרי הוא מוקצה ואסור בטלטול, ושמא יפנה השמש את אותה כוס מהשולחן ועובר באיסור מוקצה (גמרא)), וְאֵין מְזַמְּנִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, כיון שביום טוב מבשל היהודי עבור עצמו, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה לבשל בִּשְׁבִילוֹ – בשביל אותו גוי שהזמין לסעודתו, ובאופן שאסור להרבות עבורו, כגון בקדירה בפני עצמה וכדומה, ומוכח שאסור להרבות בבישול עבור הגוי, ואם כן הוא הדין שאסור לאפות פת עבור החיילים הגויים, גם אם חלק מהפת ראוי לישראל.

מביאה הגמרא אמוראים נוספים הסוברים כן: וְאַמְרִינָן בגמרא, אַדְבְּרֵיהּ רָבָא לְמַר שְׁמוּאֵל – נתן רבא רשות למר שמואל וְדָרַשׁ, מְזַמְּנִין אֶת הַכּוּתִי בַּשַּׁבָּת, וְאֵין מְזַמְּנִין אֶת הַכּוּתִי בְּיוֹם טוֹב, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. מביאה הגמרא מעשה: האמוראים מָרֵימָר וּמַר זוּטְרָא, כִּי הֲוָה מִיקְלַע לְהוּ כּוּתִי – כשהיה מזדמן לביתם גוי בְּיוֹם טוֹב, אָמְרֵי לֵיהּ – היו אומרים לו כך, אִי נִיחָא לָךְ בְּמַאי דִּטְרִיחַ לָן – אם נח לך לאכול עימנו בתבשילים שכבר הֵכַנּוּ עבור עצמינו, מוּטָב, ויכול אתה לסעוד עמנו. וְאִי לֹא, ורצונך שנבשל מאכלים נוספים עבורך, טִרְחָא יְתֵירָא אַדַּעְתָּא דִּידָךְ לָא טָרְחִינַן – אסור לנו לטרוח טירחא מיוחדת של בישול או אפיה עבורך.