מסכת ביצה, פרק ב, שיעור 24

ממשיך הרי"ף בנידון דומה: וּלְעִנְיַן רְחִיצָה בְּיוֹם טוֹב בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, חָזֵינַן לְגָאוֹן דְּקָא כָּתַב הָכֵי – ראינו את דברי רב האי גאון, שכתב כך, דְּהַהִיא דְּאַמְרִינָן – שדין זה שאמרו (שבת לט:), שלֹא יִרְחַץ אָדָם כָּל גּוּפוֹ בְּשַׁבָּת בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, היינו דַּוְקָא בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב שָׁרֵי (-מותר) לִרְחֹץ כָּל גּוּפוֹ בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, דְּלָאו (-כיון שאין זה) דָּבָר שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, וְלֹא מִשּׁוּם רְשׁוּת, וְלֹא מִשּׁוּם מִצְוָה הִיא, אֶלָּא גְּזֵירָה הִיא שגזרו חכמים, וְכִי גָּזְרֵי – ומה שגזרו חכמים היינו דוקא בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב, לֹא גזרו, ומותר לרחוץ ביום טוב במים חמים שחוממו בערב יום טוב.

משנה

משנתנו ממשיכה בהבאת דינים שונים שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל ביום טוב: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים היה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, א. אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין מִיּוֹם טוֹב שחל בערב שבת לְצורך השַׁבָּת, והיינו באופן שלא הניח האדם עירוב תבשילין, ושלא כדברי בית הלל האומרים שגם מי שלא הניח עירוב תבשילין רשאי לאפות פת אחת, ולהטמין קדירה אחת, ולהדליק נר אחד לצורך שבת. ב. וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב, והיינו במנורה העשויה חוליות חוליות, שיש בכך משום איסור 'בונה', ושלא כדברי בית הלל המתירים זאת, כיון שהם סוברים שאין בנין וסתירה בכלים. ג. וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין – ככרות לחם עבים, כיון שיש בכך טירחא יתירה ביום טוב, אֶלָּא רְקִיקִין – פת דקה בלבד, ושלא כדברי בית הלל, המתירים לאפות גם פת עבה.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא לֹא הָיוּ אוֹפִין ביום טוב פִּתִּין גְּרִיצִין, אֶלָּא רְקִיקִין, והיינו כדעת בית שמאי. אָמְרוּ לוֹ, מַה נַּעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךָ, שֶׁהֵן מַחְמִירִין עַל עַצְמָם לנהוג כדברי בית שמאי, וּמְקִלִּין עַל כָּל יִשְׂרָאֵל לנהוג כשיטת בית הלל, לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וּרְקִיקִין.

גמרא

הגמרא דנה בענין כיבוי נר ביום טוב: בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּא בַּר מַרְתָּא מֵאַבַּיֵּי – שאל אבא בר מרתא את אביי שאלה זו, מַהוּ – האם מותר לאדם לְכַבּוֹת אֶת הַנֵּר בְּיוֹם טוֹב, מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר, כלומר, כדי שיוכל לשמש מיטתו, והדבר אסור לאור הנר. אָמַר לֵיהּ אביי, הרי אֶפְשָׁר שישמש בְּבַיִת אַחֵר, שאין בו נר דולק. המשיך ושאלו, אם אֵין לוֹ בַּיִת אַחֵר, מַאי – מה הדין. אָמַר לֵיהּ אביי, אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה, ויוכל לשמש מאחורי המחיצה. המשיך ושאלו, אם אֵין לוֹ דָּבָר לַעֲשׂוֹת בו מְחִצָּה, מַאי – מה דינו. השיב לו אביי, אֶפְשָׁר לִכְפּוֹת עָלָיו (-על הנר) אֶת הַכְּלִי, ולהחשיך את אורו. המשיך ושאלו, אם אֵין לוֹ כְּלִי לִכְפּוֹת עָלָיו, מַאי – מה דינו, האם מותר לו לכבות את הנר לצורך כך. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, אָסוּר.

אֵיתִיבֵיהּ – הקשה אבא בר מרתא לאביי, שנינו בברייתא, אֵין מְכַבִּין ביום טוב אֶת הַבְּקַּעַת – חתיכת עץ בוערת, אם עושה כן בִּשְׁבִיל לָחוּס עָלֶיהָ, שלא תישרף. וְאִם עושה כן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִתְעַשֵּׁן הַבַּיִת – שלא יתמלא הבית עשן ויהיה לו בכך הפסד ממון, או בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִּתְעַשֵּׁן הַקְּדֵרָה – שלא תשחיר הקדירה מחמת העשן, מֻתָּר לכבות, הרי שאם יש לו צורך בכיבוי האש, הדבר מותר, ומדוע אסור לכבות את הנר כדי שיוכל לשמש. אָמַר לֵיהּ אביי, אין זו ראיה, כיון שהַהִיא – ברייתא זו, דברי רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר שיש לדרוש מכך שנאמר (שמות יב טז) 'אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם', ולשון 'לָכֶם' באה לרבות שמותרת מלאכה ביום טוב לְכָל צָרְכֵיכֶם, ולכן מותר אף הכיבוי כשיש בו צורך לאדם, ולדבריו באמת יהיה מותר לכבות את הנר ביום טוב כדי לשמש מיטתו, כִּי קָאָמֵינָא אֲנָא – ומה שאני אמרתי, שהדבר אסור, היינו לְדעת רַבָּנָן, שאינם דורשים כן, ואוסרים דבר שאינו צורך אוכל נפש. וְכֵן רַבָּה, וְכֵן אֲמֵימַר, כּוּלְּהוּ דָּחוּ לְהָא מַתְנִיתָא – כל האמוראים הללו דחו את דברי הברייתא להלכה, וְאוּקְמוּהָ – והעמידו את דברי הברייתא כְּרַבִּי יְהוּדָה, לְמֵימְרָא דְּלַאו הִילְכְתָא הִיא – לומר שאין הלכה כדברי ברייתא זו, וְשַׁמְעִינָן מִיהָא – ויש לנו ללמוד מכך שהעמידו אמוראים אלו את הברייתא כרבי יהודה, דְּלֵית הִילְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא – שאין הלכה כברייתא זו, אֶלָּא אָסוּר לְכַבּוֹת אֶת הַבְּקַּעַת, בֵּין אם עושה כן כדי לָחוּס עָלֶיהָ, בֵּין כדי שֶׁלֹּא יִתְעַשֵּׁן הַבַּיִת אוֹ שלא תתעשן הַקְּדֵרָה, הַכֹּל אָסוּר.