מסכת ביצה, פרק ה, משנה ה

משנה ה: הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים, וְשַׁלְהֶבֶת בְּכָל מָקוֹם. גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ מוֹעֲלִין בָּהּ, וְשַׁלְהֶבֶת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמּוֹצִיא גַחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. וְשַׁלְהֶבֶת, פָּטוּר. בּוֹר שֶׁל יָחִיד, כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד. וְשֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא:

הַגַּחֶלֶת, דינה כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים שלה. וְשַּׁלְהֶבֶת, רשאים להוליכה בְּכָל מָקוֹם, לפי שאין בה ממשות. מוסיפה המשנה דין דומה בענין זה: גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, מוֹעֲלִין בָּהּ, כיון שיש בה ממשות ושייכת בה בעלות, וְשַּׁלְהֶבֶת, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, לפי שאין בה ממש. הַמּוֹצִיא בשבת גַחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב, כיון שיש בה ממש. וְהמוציא שַׁלְהֶבֶת, פָּטוּר, כיון שאין בה ממש.

בּוֹר מים שֶׁל אדם יָחִיד, הרי המים שבו כְּרַגְלֵי הַיָחִיד, ומותר להוליכם רק במקום שאותו יחיד יכול ללכת. וְבור מים שֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, הרי המים שבו כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, ואם אדם מחוץ לעיר לקח משם מים, מותר לו להוליכם רק למקום שכל אנשי העיר רשאים להלך בו. [אבל אם זכה במים אחד מאנשי העיר, מותר לו להוליכם לכל מקום שהוא עצמו רשאי להלך בו, גם אם שאר בני העיר אינם יכולים ללכת לשם, וכגון שהוא הניח עירוב והם לא הניחו, כיון שאנו אומרים שעתה התברר שזה חלקו השייך לו כבר מערב שבת, וכפי שהתבאר לעיל לגבי שותפים שחלקו בחבית ביום טוב].  וְשֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל – בורות מים שחפרו ישראל כשעלו מבבל לארץ ישראל, הרי המים שבהם מופקרים לכל, ולכן דינם כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא, וכדין כל הפקר, שהזוכה בו בשבת או ביום טוב יכול להוליכו למקום שהוא עצמו רשאי ללכת, הגם שלא היו המים שלו בכניסת היום.