מסכת ברכות, פרק ב, שיעור 23

משנה

משנתנו מבארת שיש הפטורים ממצות קריאת שמע בזמנים מסוימים מחמת שהם טרודים במצוה אחרת: חָתָן שנשא בתולה ביום רביעי, כתקנת חכמים באותם ימים (כתובות ב.), פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן של נישואיו, עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם בכל הלילות הללו לֹא עָשָׂה עדיין מַעֲשֶׂה ביאה, לפי שהוא טרוד שמא לא ימצאנה בתולה (מאירי), וכיון שזו טירדא של מצוה, פטור הוא מקריאת שמע. אך ממוצאי שבת ואילך, שכבר עברו ארבעה לילות, אינו טרוד בדבר, וחייב בקריאת שמע.

מביאה המשנה מעשה בענין זה, וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה, וְקָרָא קריאת שמע בלַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו בתמיהה, האם לֹא לִמַדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן. אָמַר לָהֶם, אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי עֹל מַלְכוּת שָׁמַּיִם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וחידוש המשנה הוא שאדם גדול וצדיק כרבן גמליאל, שהוא בטוח בעצמו שיוכל לקרוא קריאת שמע בכוונה, יכול לנהוג כן, ואין בזה משום יוהרא (תוספות), ובמשנה להלן תובא מחלוקת, האם כל אדם רשאי לנהוג כן.

גמרא

שנינו במשנה שחתן פטור מקריאת שמע. מבררת הגמרא, מְנָא הָנֵי מִילֵּי – מנין נלמד דין זה, שחתן פטור מקריאת שמע, משיבה הגמרא, דְּתָּנוּ רַבָּנָן – שכך שנו חכמים בברייתא, נאמר בפסוק (שם) 'בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ', ודרשו חכמים את הלשון 'בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ', דהיינו שֶבֶת שלך, כלומר ישיבה שהיא לצורך עצמך, של דבר הרשות, ורק באופן זה חייב האדם בקריאת שמע, פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה, שהוא פטור מן המצוה, ובכלל זה ממצות קריאת שמע. ממשיכה הברייתא ודורשת, נאמר בפסוק 'וּבְלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ', ולשון 'לכתך' היינו לֶכֶת שלך, כלומר הליכה לצרכיך, שהיא הליכה של רשות, פְּרָט לְחָתָן, שהוא טרוד טירדא של מצוה [וכיון שאין זה ממש 'עוסק במצוה' אלא רק טרוד במחשבתו, יש צורך בפסוק מיוחד למעטו (רש"י יא.)], מִכָּאן אָמְרוּ חכמים את הדין המוזכר במשנתנו, הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה פָּטוּר מקריאת שמע, וְהכונס אֶת הָאַלְמָנָה, חַיָּב בקריאת שמע, כיון דְּלָא טָרִיד – שאינו טרוד.

משנה

אגב המעשה שהובא במשנה הקודמת ברבן גמליאל, מביאה המשנה מעשה נוסף שאירע עמו: רָחַץ רבן גמליאל בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן לאחר שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ, בעודו אבל. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו בתמיהה, האם לֹא לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ. אָמַר לָהֶם רבן גמליאל, אֵינִי כִּשְׁאָר כָּל אָדָם, אִסְטְנִיס – מפונק אֲנִי, ויש לי צער אם איני רוחץ כל יום, ולא אסרו חכמים על האבל אלא רחיצה של תענוג, ולא אסרו עליו רחיצה של מניעת צער.

גמרא

שנינו במשנה שרחץ רבן גמליאל בלילה לאחר שמתה אשתו, רחיצה שאינה של תענוג. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה טעם ההיתר בכך. משיבה הגמרא, אֲנִינוּת דְּאוֹרָיְיתָא – חיוב האבילות מן התורה, בַּיּוֹם הִיא – נוהג רק ביום המיתה של אחד משבעת הקרובים, דִּכְתִיב (עמוס ח, י) 'וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מַר', הרי שרק ה'יום' הוא 'מר', ולא הלילה שאחריו, ורק ביום זה אסור לכל אדם להתרחץ, אף לאיסטניס שמצטער בכך הרבה, וְרַבָּנָן הוּא דְּגָזְרוּ – וחכמים הם שגזרו שתנהג האבילות גם בַּלַּיְלָה, וּבְאִסְטְנִיס לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן, ולכן רחץ רבן גמליאל בלילה שלאחר יום מיתת אשתו.