מסכת ברכות, פרק ג, משנה ד
משנה ד: בַּעַל קֶרִי מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ. וְעַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם:
משנה ד: מן התורה, אדם שראה קרי הרי הוא מותר בלימוד תורה, קריאת שמע ותפילה (ואסור רק בכניסה למקדש או אכילת תרומה וקדשים, עד שיטבול ויעריב שמשו), אמנם עזרא הסופר תיקן שבעלי קרי יהיו אסורים בלימוד תורה ובתפילה עד שיטבלו. אך לא פשטה תקנה זו בכל ישראל, ולא יכלו הציבור לעמוד בה, ולכן לאחר זמן התירום חכמים בלימוד תורה ובתפילה, כעיקר הדין. משנתנו מבארת את דינו של בעל קרי, בזמן שהיתה קיימת תקנת עזרא הסופר, שאסרם בתורה ובתפילה קודם שיטבלו.
בַּעַל קֶרִי, מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ את קריאת שמע עצמה, כיון שחיובה הוא מן התורה, ולא רצו לפוטרו לגמרי, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, אפילו על ידי הרהור, לֹא את הברכות שלְפָנֶיהָ וְלֹא את הברכות שלְאַחֲרֶיהָ.
וְעַל הַמָּזוֹן, מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו על ידי הרהור, שהרי חיוב ברכת המזון הוא מן התורה, שנאמר 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ', וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו אפילו על ידי הרהור, כיון שחיוב ברכות הנהנין הוא מדברי סופרים.
רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, מְבָרֵךְ בפה, ולא רק בהרהור, גם לִפְנֵיהֶם וְגם לְאַחֲרֵיהֶם, ולא כתנא קמא שחילק בין קריאת שמע וברכת המזון לבין ברכות קריאת שמע וברכת הנהנין.
