מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 86

הגמרא מבארת עתה את הדין באופן שהביאו לפניו כמה פירות, וכולם משבעת המינים: אָמַר רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַבִּי יִצְחָק, כָּל פרי הַמֻּקְדָּם בְּפָסוּק זֶה, שיובא להלן, הוּא קוֹדֵם לִבְרָכָה, שנאמר בפסוק (דברים ח, ח) 'אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וגו' וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ'.

מספרת הגמרא: רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא הָווּ יַתְבֵי בִּסְעוּדָּתָא – היו יושבים יחד בסעודה, אַיְיתוּ לְקַמַּיְיהוּ תַּמְרֵי וְרִמוֹנֵי – הביאו לפניהם תמרים ורימונים. שָׁקִיל רַב הַמְנוּנָא וּבָרִיךְ אַתַּמְרֵי בְּרֵישָׁא – נטל רב המנונא תמר ובירך עליו תחילה, לפני הרימון. אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לרב המנונא, לֹא סָבַר לָהּ מַר – האם אין אדוני סובר לְהָא – לדין זה דְּאָמַר רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵימָא רַבִּי יִצְחָק, כָּל הַמֻּקְדָּם בְּפָסוּק זֶה הוּא קוֹדֵם לִבְרָכָה, ואם כן ראוי להקדים את הרימונים, המוזכרים לפני התמרים. אָמַר לֵיהּ רב המנונא, אין דין זה אמור רק בתיבת 'ארץ' הראשונה, אלא אף בשניה, והרי זֶה – התמר כתוב שֵׁנִי לָ'אָרֶץ' השניה [ש'דבש' האמור בפסוק הכוונה לתמרים], וְזֶה – הרימון כתוב חֲמִישִׁי לָ'אָרֶץ' הראשונה, ויש להקדים את התמר לרימון. קיבל רב כהנא את דבריו ואָמַר לֵיהּ לרב המנונא, מַאן יָהִיב לָן נַגְרֵי דְּפַרְזְלָא וּנְשַׁמְעִינָךְ – מי יתן לנו רגליים מברזל, ונוכל ללכת אחריך לכל מקום ולשמוע את דבריך.

הסוגיא שלפנינו דנה במאכלים הבאים בתוך הסעודה, מתי הם נחשבים כחלק מהסעודה ואין מברכים עליהם כלל, מתי מברכים עליהם ברכה ראשונה, ומתי מברכים עליהם אף ברכה אחרונה בפני עצמם.

אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם – לפני הסועדים תְּאֵנִים וַעֲנָבִים בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה של פת, ואינם נאכלים יחד עם הפת [שאז היו טפלים לפת ונפטרים בברכתה] אלא באו לקינוח סעודה, אָמַר רַב הוּנָא, אותם פירות טְעוּנִין [-צריכים] בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם, דכיון שאינם טפלים לפת אינם נפטרים בברכת המוציא, וְאֵין טְעוּנִין בְּרָכָה בפני עצמם לְאַחֲרֵיהֶם, לפי שהם נפטרים בברכת המזון. וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר, פירות אלו טְעוּנִין בְּרָכָה, בֵּין לִפְנֵיהֶם וּבֵין לְאַחֲרֵיהֶם, כיון שֶּׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁבא בתוך הסעודה הטָּעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וְאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו, אֶלָּא פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין בִּלְבָד, והיינו כיסי בצק הממולאים בשקדים ודבש ומיני מתיקה, וטעונים ברכה לפניהם כיון שאינם באים מחמת הסעודה, אלא לקינוח סעודה, ומכל מקום אינם טעונים ברכה לאחריהם, דכיון שהם עשויים מבצק, ברכת המזון פוטרתן. אבל פירות הבאים לקינוח סעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם.

מוסיפה הגמרא, וְרב נחמן ורב ששת, הסוברים שיש מאכלים הבאים בתוך הסעודה וטעונים ברכה לפניהם, פְלִיגָא – חולקים על דבריו דְּרַבִּי חִיָיא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָיא, פַּת פּוֹטֶרֶת כָּל מִינֵי מַאֲכָל, וְיַיִן פּוֹטֵר כָּל מִינֵי מַשְׁקִין, ונמצא שלדבריו לעולם אין מברכים על דברים שנאכלים בתוך הסעודה, אף אם אינם באים מחמת הסעודה, שהרי נפטרו בברכת הפת [אמנם במה שאמר רבי חייא שהיין פוטר את כל המשקים לא נחלקו עליו, והלכה כמותו (רבינו יונה)].

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה, כגון פירות הבאים ללפת בהם את הפת, ונאכלו בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם. ודברים הבאים שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה, כגון מאכלים הבאים לקינוח סעודה, אם באו בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, טְעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶן, כיון שאין ברכת הפת פוטרת דברים שאינם מחמת הסעודה, וְאֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם, לפי שברכת המזון פוטרתן. ואם אכלום לְאַחַר הַסְּעוּדָה, אפילו קודם ברכת המזון, שאין להם שייכות כלל עם הסעודה, טְעוּנִין בְּרָכָה בֵּין לִפְנֵיהֶם ובֵּין לְאַחֲרֵיהֶן. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – אנו פוסקים הלה כְּרַב פָּפָּא.