מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 94

הגמרא מבררת עתה את נוסח 'ברכה מעין שלש': אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימִי, מַאי נִיהוּ – מה הוא הנוסח של בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלוֹשׁ. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב דימי, דְּחַמֵשֶׁת הַמִּינִים – על חמשת מיני דגן, אומר נוסח זה, 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה, וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה, שֶׁנָּתַתָּ לְעַמֶּךָ וְהִנְחַלְתָּ אֵת אֲבוֹתֵינוּ. רַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ, וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ, וּבְנֵה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וְנֹאכַל מִפִּרְיָהּ וְנִשְׁבַּע מִטּוּבָהּ, וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, כִּי אֵל טוֹב וּמֵטִיב אַתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמִּחְיָה'.

דִּפֵירֵי – על אכילת פירות משבעת המינים, מברך כנוסח שהובא לעיל, אלא שבמקום 'על המחיה ועל הכלכלה' אומר 'עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ'.

דְּחַמְרָא – ועל שתיית יין מברך 'עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן'.

מבררת הגמרא, מִחְתַּם בְּמַאי חָתִים – באיזה נוסח חותם בברכת הפירות. רַב חִסְדָּא אָמַר, חותם ואומר 'עַל הָאָרֶץ וְעַל הַפֵּרוֹת', ואילו רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר יש לחתום ולומר 'עַל הָאָרֶץ וְעַל פֵּרוֹתֶיהָ'. אָמַר רַב עַמְרָם, וְלֹא פְּלִיגֵי – אין כאן מחלוקת בין רב חסדא לבין רבי יוחנן, אלא הָא לָן – דברי רב חסדא נאמרו לנו, תושבי בבל, שאיננו אוכלים את פירות ארץ ישראל אלא את פירות חוץ לארץ, ולכן אנו מברכים על כל דבר בפני עצמו, 'על הארץ', ו'על הפירות', וְהָא לְהוּ – ואילו דברי רבי יוחנן נאמרו להם, לתושבי ארץ ישראל, שאוכלים מפירותיה, ומברכים על שני הדברים יחד, 'על הארץ ועל פירותיה'.

מוסיף הרי"ף ואומר, וְכֵן עַל שתיית הַיַּיִן חוֹתֵם ואומר 'עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן'.

שנינו במשנה, הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. שואלת הגמרא, מכך שכתבה המשנה 'לצמאו', משמע שדוקא באופן זה מברכים 'שהכל', לְאַפּוּקֵי מַאי – איזו שתיה באה המשנה למעט, שעליה אין מברכים 'שהכל'. משיבה הגמרא, אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, לְאַפּוּקֵי אופן ששותה מים מחמת דְּחַנֲקְתֵיהּ אוּמְצָא – שחתיכת בשר נתקעה בגרונו וחונקתו, ורוצה להעבירה על ידי מים, וכיון שאינו צמא ואין לו כל הנאה בשתיית מים אלו, אינו מברך עליהם כלל, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה (רבינו יונה).

שנינו במשנה, 'השותה מים לצמאו אומר שהכל, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת'. אָמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבַּיֵי, הִלְכְתָא מַאי – כיצד נפסקה ההלכה במחלוקת זו שבמשנתנו, האם כדברי תנא קמא, שמברכים על המים שהכל', או כדברי רבי טרפון שמברכים עליהם 'בורא נפשות'. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, פּוּק חֲזִי מַאי עַמָּא דְּבַר – צא וראה כיצד העם נוהג בענין זה, והרי נהגו לברך בתחילה שהכל, ולאחר השתיה 'בורא נפשות', וכן היא ההלכה.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בבבא בתרא (צו:) לגבי הברכה הראויה על השיכר: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֶחָד [-בין] שֵׁכָר העשוי מתְּמָרִים, וְאֶחָד [-ובין] שֵׁכָר העשוי משְׂעוֹרִים, וְאֶחָד [-ובין] שיכר העשוי משִׁמְרֵי יַיִן, ששופכים מים על גבי השמרים, ושותים אותם, מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן 'שֶׁהַכֹּל'. אֲחֵרִים אוֹמְרִים, שְׁמָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טַעַם יַיִן, מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם 'בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן'.

פוסקת הגמרא את ההלכה: רָבָא וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְהוּ – אמרו שניהם, אֵין הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים, אלא אף אם יש באותם שמרים טעם יין, ברכתם 'שהכל נהיה בדברו'.

הדרן עלך כיצד מברכין