מסכת ברכות, פרק ז, שיעור 95

שְׁלוֹשָׁה בני אדם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת [-ביחד], חַיָּבִין לְזַמֵּן, ולהלן יבואר הנוסח של ברכת הזימון.

המשנה מונה עתה אופנים מסוימים שיש בהם חיוב זימון, שיש בהם משום חידוש: אָכַל האדם דְּמַאי – תבואה של עם הארץ, שאין ידוע אם הופרשו ממנה מעשרות, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ – שניטלה ממנו תרומת מעשר [ואף שלא ניטלה ממנה תרומה גדולה, כגון שהקדים הלוי ונטל את המעשר תחילה, שבאופן כזה פטור הוא מלהפריש תרומה גדולה (גמרא)], וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מחוץ לירושלים, וְכן הֶקְדֵּשׁ, שֶׁנִּפְדּוּ – שחוללו על מעות [אף שפדאם הבעלים עצמו, ועדיין לא הוסיף עליהם חומש, כמחויב (גמרא)], וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת פת, אף שאינו יושב בקביעות ליד השולחן, אלא עובר משולחן לשולחן לשמש את המסובים, וְהַכּוּתִי, שהוא מאותם גויים שהושיב סנחריב בארץ ישראל, והתגיירו מאימת האריות שהיו הורגים אותם, וסובר התנא של משנתנו שאף שלא היתה זו גירות לשם שמים, נחשבים הם כגרים גמורים, כל אלו מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן.

עתה מונה המשנה את האכילות שיש בהם איסורים גמורים, ומחמת כן אין מזמנים עליהם, שהרי ברכה זו היא מצוה הבאה בעבירה: אָכַל האדם טֶבֶל, שלא הופרשו ממנו כל התרומות והמעשרות, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ – תרומת מעשר שבו, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי חוץ לירושלים וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, ואסורים באכילה [ואפילו אם עשה בהם מעשה פדיון, אך שלא כהלכתו, וכגון שחילל מעשר שני על גבי 'אסימון', שהוא מטבע שאין לו צורה. או שחילל את ההקדש על קרקע (גמרא)], וְהַשַּׁמָּשׁ [והוא הדין לכל אדם] שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַיִת, שאינו חייב כלל בברכת המזון, וְהַנָּכְרִי [אף על פי שכבר מל כדי להתגייר, אך עדיין לא טבל (גמרא)], אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן.

נָשִׁים, וַעֲבָדִים כנעניים, וּקְטַנִּים שלא הגיעו לגיל שהם יודעים למי מברכים, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם.

עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין – מה הוא שיעור האכילה המחייב בברכת המזון, וממילא בזימון, עַד שיאכל לפחות כַּזַּיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד כַּבֵּיצָה.

גמרא

שנינו במשנה, ששלשה בני אדם שאכלו יחד, חייבים לזמן. מבררת הגמרא, מְנָא הַנֵי מִילֵּי – מנין נלמד דין זה, שצריכים לזמן עצמם לברך את ה' יחד. אָמַר רַב אַסִּי, דין זה נלמד מכך דְּאָמַר קְרָא – שנאמר בפסוק (תהלים לד, ד) 'גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו', ומשמעות לשון 'גדלו' היא לשון רבים, הרי שאומר כן לשנים, ויחד איתו הרי  הם שלשה.

מביאה הגמרא דין נוסף הנלמד מפסוק זה: אָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא, מִנַּיִן לָעוֹנֶה 'אָמֵן' שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְּבָרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר 'גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו', ומשמעות לשון 'יחדיו' שיהיה הקול של כולם שוה.

אָמַר אַבַּיֵּי, נַקְטִינָן – אנו פוסקים להלכה, ששְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ, מִצְוָה לֵיחָלֵק – יש להם לברך כל אחד בפני עצמו. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ, מִצְוָה לֵיחָלֵק. ומוסיפה הברייתא ואומרת, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם סוֹפְרִים – תלמידי חכמים ויודעים לברך, אֲבָל אם אֶחָד מהם סוֹפֵר וְאֶחָד מהם בּוּר, ואינו יודע לברך, אזי הסוֹפֵר מְבָרֵךְ, וּבוּר שומע ויוֹצֵא ידי חובתו.