מסכת ברכות, פרק ח, שיעור 113

גמרא

שנינו במשנה אין מברכים על נֵר שֶׁל נָכְרִים. ומבארת הגמרא את הטעם של דין זה, מִשּׁוּם דְּלֹא שָׁבַת – כיון שלא 'נח' הנר בשבת, שהרי הגוי הדליקו בשבת, או שהיטה אותו בשבת כדי שידלק היטב, באופן שאם היה הישראל עושה זאת היה בכך איסור, ויש לברך רק על נר שלא נעשתה בו מלאכה האסורה לישראל. וְכן אין מברכים על בְּשָׂמִים שֶׁל נָכְרִים, מִשּׁוּם דִּסְתָם מְסִבָּתָן לְשם עֲבוֹדָה זָרָה, ותקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה.

מביאה הגמרא ברייתא בענין נר של הבדלה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אוּר שֶּׁשָּׁבַת – אש ש'נח' בשבת, מְבָרְכִין עָלָיו, וְאוּר שֶׁלֹּא שָׁבַת, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.

מבררת הגמרא, מַאי – מה כוונת הברייתא בענין אור ש'לֹא שָׁבַת', ומבארת הגמרא, היינו שֶׁלֹּא שָׁבַת מִמְּלֶאכֶת עֲבֵרָה – שלא נח ממלאכה האסורה בשבת, אף שהדליקו גוי, כיון שאם היה ישראל מדליקו היה עובר איסור, אֲבָל אוּר שֶׁל חַיָּה – יולדת, וְשֶׁל חוֹלֶה שיש בו סכנה, שאין עבירה בהדלקת נרות אלו, מְבָרְכִין עָלָיו.

מסייעת הגמרא לביאור זה, ש'לא שבת' היינו שלא שבת ממלאכת עבירה, ואין הכוונה שלא היה דולק בשבת, תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן גם בברייתא, עֲשָׁשִׁית שֶׁהָיְתָה דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת כָּל הַיּוֹם של שבת כּוּלוֹ, כלומר, שהדליקוה לפני שבת והשתמשו לאורה כל השבת, מְבִיאִין מִמֶּנָּה אוּר לְהַבְדָּלָה, ומוכח שאש שלא נעשתה בה עבירה, מברכים עליה בורא מאורי האש, ואף שדלקה כל השבת.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, יִשְׂרָאֵל שֶׁהִדְלִיק אש מִן האש של הַנָּכְרִי, והרי זו אש חדשה של הישראל, אוֹ נָכְרִי שֶׁהִדְלִיק אש מֵיִּשְׂרָאֵל, והרי זו אש חדשה, שלא נעשתה בה מלאכה בשבת, מְבָרְכִין עָלָיו בהבדלה. אבל אם הדליק נָכְרִי מִן הַאש של נָּכְרִי אחר, אף שזו אש חדשה שלא נעשתה בה כל מלאכה, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו, והטעם לכך, גְּזֵרָה מִשּׁוּם נָכְרִי רִאשׁוֹן, שמא יבא לברך על נר של נכרי שלא העבירו ממנו אש אחרת, וְעַמּוּד רִאשׁוֹן – ובאופן שדלק הנר הזה כבר בשבת, ונעשתה בו מלאכה, ואסור לברך עליו.

הגמרא דנה עתה באדם הרואה אש מרחוק, ואינו יודע אם זו אש של ישראל או אש של גוי, האם יכול לברך עליה 'בורא מאורי האש': תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הָיָה האדם מְהַלֵּךְ במוצאי שבת חוּץ לַכְּרָךְ, וְרָאָה אוּר באחד הבתים, ואינו יודע אם זהו אור של גוי או של ישראל, אִם רוֹב נָכְרִים גרים בעיר זו, מן הסתם גם אש זו היא של גוי, ואֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאִם רוֹב יִשְׂרָאֵל גרים בעיר זו, מן הסתם זו אש של יהודי, ומְבָרֵךְ.

הגמרא דנה עתה האם ניתן לברך ברכת האש של הבדלה על אש של כבשן. מקשה הגמרא סתירה בין הברייתות בענין זה: תָּאנִי חֲדָא – שנינו בברייתא אחת, אוּר שֶׁל כִּבְשָׁן, מְבָרֵךְ עָלָיו. וְתַנְיָא אִידָךְ – ואילו בברייתא אחרת שנינו לגבי אש של כבשן, שאֵין מְבָרְכִין עָלָיו.

מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, הָא – הברייתא האוסרת לברך על אש הכבשן, לְכַתְּחִלָּה – בתחילת הדלקת האש בכבשן, שאז אינה מיועדת להאיר אלא לשרוף את הלבינים, ולכן אין מברכים עליה. וְהָא – ואילו הברייתא המתירה לברך על אש הכבשן, לְבַסּוֹף – בסוף שריפת הלבינים, משתמשים באש הדולקת בכבשן כדי להאיר לפועלים העוסקים במלאכתם, וכיון שהיא עשויה להאיר, מברכים עליה.