מסכת ברכות, פרק ח, שיעור 114

הגמרא דנה עתה באש הדולקת בנר של בית המדרש או בית הכנסת, אם ניתן לברך עליה בהבדלה. מקשה הגמרא סתירה בין הברייתות: תָּאנִי חֲדָא – שנינו בברייתא אחת, אוּר [-אש] שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְשֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, מְבָרֵךְ עָלָיו האדם בהבדלה. וְתַנְיָא אִידָךְ – ואילו בברייתא אחרת שנינו שאֵין מְבָרְכִין עָלָיו. מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, הָא – הברייתא האומרת האומרת שאין מברכים על אש כזו, עוסקת באופן דְּאִיכָּא – שיש בבית הכנסת אָדָם חָשׁוּב, והדליקו את הנרות לכבודו, וכיון שזו אש העשויה לכבוד ולא כדי להאיר, אין מברכים עליה. וְהָא – ואילו הברייתא האומרת שמברכים על אש זו, עוסקת באופן דְּלֵיכָּא – שאין בבית הכנסת אָדָם חָשׁוּב, ואם כן הדליקו את האש כדי להאיר, ומברכים עליה.

הגמרא מביאה עתה מחלוקת נוספת של בית שמאי ובית הלל בענין האופן הראוי לברך על האש בהבדלה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהֵבִיאוּ אוּר לִפְנֵיהֶם לברך עליו בעת ההבדלה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מהמסובים מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ על האש, ואין אחד מהם מוציא את כולם ידי חובה, מִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ – כיון שאם יצטרכו כולם להשתתק ולהקשיב לאחד, יצטרכו להתבטל זמן רב יותר מאשר כשכל אחד מברך לעצמו, וגם מתבטלים בזמן עניית 'אמן'. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם, והטעם לכך, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יד כח) 'בְּרֹב עַם הַדְרַת מֶלֶךְ', וכבוד ה' הוא שיברכו את שמו אנשים רבים ביחד.

הגמרא דנה עתה האם ניתן לברך ברכת 'בורא מאורי האש' על גחלים: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא,  גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת – בוערות, מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם 'בורא מאורי האש'. אבל גחלים עוֹמְמוֹת – שמתחילות לכבות, אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה שיעור של בעירה נחשבות הגחלים כלוֹחֲשׁוֹת, וניתן לברך עליהם. אָמַר רַב חִסְדָּא, כָּל זמן שחומם רב עד כדי כך שֶׁאִלּוּ מַכְנִיס קֵיסָם בֵּינֵיהֶן, וְהוא דוֹלֵק מֵאֵלָיו.

שנינו במשנה, אין מברכים לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים.

הגמרא מבארת באיזה אופן נאמר דין זה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּל מת שחשיבותו גדולה עד כדי כך שֶׁהיו מּוֹצִיאִין לְפָנָיו נרות אפילו בַּיּוֹם, אילו היה מת ביום, הרי זה סימן שעושים זאת לכבודו, ולכן אף אם הוציאוהו בַּלַּיְלָה, והדליקו לפניו נרות, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו 'בורא מאורי האש', [יש אומרים שאף שבלילה כוונתם גם כדי להאיר, מכל מקום כיון שמוציאים אותם גם לשם כבוד, אין מברכים על אש כזו (רבינו יונה), ויש אומרים שמדובר כשהלבנה מאירה להם, ואינם צריכים לאורה (שטה מקובצת)], וכמו שיבואר להלן. וְכָל מת שֶּׁאֵין מוֹצִיאִין לְפָנָיו נרות בַיּוֹם, ומת בַּלַּיְלָה, והדליקו לפניו נרות, הרי זה רק משום שיש צורך באור, ולא לכבודו, ולכן מְבָרְכִין עָלָיו. מבארת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעם חילוק הדין בין נר שהודלק לכבוד לבין נר שהודלק להאיר, כָּל מִידֵי דְּלָאו לְאוּר עָבִיד – כיון שכל דבר שאינו מיועד להאיר, וכגון כאן שהנר של המת מיועד לכבוד, ולכן אף ביום מדליקים אותו, לָא מְבָרְכִינָן עִילַוֵּהּ – אין מברכים עליו 'בורא מאורי האש', כיון שברכה זו היא ברכת שבח לה' שנתן לנו את האש להאיר לנו, וצריכים אנו לברך זאת על נר העשוי להאיר.

הגמרא מבארת עתה שריח טוב שניתן רק כדי להעביר ריח רע, אין מברכים עליו 'בורא מיני בשמים' כלל: אָמַר רַב הוּנָא, בְּשָׂמִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא, הניתנים שם כדי להעביר את הריח הרע, וְשֶׁמֶן שמביאים בסוף הסעודה, הֶעָשׂוּי לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָא – לנקות את הלכלוך שעל הידים, אף שהוא מבושם במיני בשמים, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו ברכת הריח, כיון שאין עיקרו לריח טוב, אלא להעברת הלכלוך.