מסכת זבחים, פרק א, משנה ד

משנה ד: הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָּן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלִים. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לְשֵׁם פֶסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם הַפֶּסַח. שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים, בַּשְּׁחִיטָה וּבַקִּבּוּל וּבַהִלּוּךְ וּבַזְּרִיקָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר בַּהִלּוּךְ, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בַשְּׁחִיטָה וְשֶׁלֹּא בַּקַּבָּלָה וְשֶׁלֹּא בַזְּרִיקָה, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בַהִלּוּךְ שׁוֹחֵט בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת. וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, אֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת:משנה ד: כפי שהתבאר לעיל, לדעת חכמים (במשנה א) יש רק שני קרבנות הנפסלים במחשבת 'שלא לשמן', והם פסח וחטאת. משנתנו מבארת באילו עבודות ובאילו מחשבות נפסלים קרבנות אלו: הַפֶּסַחוְהַחַטָּאת,שֶׁשְּׁחָטָןשֶׁלֹּאלִשְׁמָן, או שקִבֵּל את הדם, וְהִלֵּךְ ממקום שחיטתו אל המזבח, וְזָרַק את הדם שֶׁלֹּאלִשְׁמָן, כלומר, אם עשה אחת מארבע עבודות אלו (שחיטה, קבלת הדם, הולכה וזריקה) שלא לשם הקרבן, אוֹ שעשה את אחת מהעבודות הללו לִשְׁמָןוְשֶׁלֹּאלִשְׁמָן,אוֹשֶׁלֹּאלִשְׁמָןוְלִשְׁמָן, הרי הקרבנות הללו פְּסוּלִים. ומבארת המשנה, כֵּיצַד הוא האופן שעשה את העבודות לִשְׁמָןוְשֶׁלֹּאלִשְׁמָן, כגון שחשב שתהא העבודה גם לְשֵׁםפֶסַחוְגם לְשֵׁםשְׁלָמִים, והקדים במחשבתו את הפסח (שהוא לשמה) לשלמים (שזהו שלא לשמה). וכיצד היא העבודה שֶׁלֹּאלִשְׁמָןוְלִשְׁמָן, כגון שהקדים במחשבתו שיהא זה לְשֵׁםשְׁלָמִים,וּבנוסף חשב שיהא זה לְשֵׁםהַפֶּסַח. ומבארת המשנה את הטעם בארבע עבודות אלו, לפי שֶׁהַזֶּבַחנִפְסָלבְּאַרְבָּעָהדְבָרִים, אם נעשו שלא לשמן, בַּשְּׁחִיטָה,וּבַקִּבּוּל – קבלת הדם, וּבַהִלּוּךְ אל המזבח, וּבַזְּרִיקָה.רַבִּישִׁמְעוֹןמַכְשִׁירבַּהִלּוּךְ, כשנעשה שלא לשמה, לפי שֶׁהָיָהרַבִּישִׁמְעוֹןאוֹמֵר,אִיאֶפְשָׁר להקריב קרבן שֶׁלֹּאבַשְּׁחִיטָה,וְשֶׁלֹּאבַּקַּבָּלָה,וְשֶׁלֹּאבַזְּרִיקָה, ולכן שלש עבודות אלו שהן מעכבות בקרבן, צריכות להיעשות לשמן, אֲבָלאֶפְשָׁר להקריב קרבן שֶׁלֹּאבַהִלּוּךְ, על ידי ששׁוֹחֵט את הקרבן בְּצַדהַמִּזְבֵּחַ, ומקבל את דמו וְזוֹרֵק מיד, ללא הליכה, וכיון שאין זו עבודה המחויבת להיעשות בכל קרבן, גם אם עשאוה שלא לשמה, הרי היא כמי שלא נעשתה, ואין הקרבן נפסל בכך. אמנם חכמים סוברים, שאף שבאמת אין הכרח לעשות עבודה זו, מכל מקום כיון שבמקום שיש בה צורך נחשבת היא עבודה, שהרי פסולה היא בזר, ממילא מחשבת שלא לשמה פוסלת בה. רַבִּיאֱלִיעֶזֶראוֹמֵר, יש חילוק לענין הולכת הדם, שהַמְהַלֵּךְבִּמְקוֹםשֶׁהוּאצָרִיךְלְהַלֵּךְ, כגון ששחטו רחוק מהמזבח, והוצרך להוליך את הדם עד המזבח, הַמַּחֲשָׁבָהפוֹסֶלֶת בו. וְאילו המהלך בִמְקוֹםשֶׁאֵיןצָרִיךְלְהַלֵּךְ, כגון ששחטו סמוך למזבח, והיה יכול לזרוק את הדם מיד ללא הליכה, ובהליכתו הרחיקו מהמזבח, אֵיןהַמַּחֲשָׁבָהפוֹסֶלֶת, כיון שזו הליכה שאינה נצרכת להקרבת הקרבן.