מסכת חלה, פרק א, משנה ו
משנה ו: הַמְּעִסָּה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין. הַחֲלִיטָה, בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ, פָּטוּר. לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, חַיָּב:
משנה ו: הַמְּעִסָּה – קמח הניתן על גבי מים רותחים, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין. הַחֲלִיטָה – מים רותחים הניתנים על גבי קמח, בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין. ובגמרא מבואר שאין חילוק בין מעיסה לבין חליטה, אלא משנתנו נשנתה על ידי שני תנאים שנחלקו ביניהם מה דעת בית שמאי ומה דעת בית הלל, התנא הראשון אמר את דבריו במעיסה, ולדבריו הוא הדין בחליטה. והתנא השני אמר את דבריו בחליטה, ולדבריו הוא הדין במעיסה.
חַלּוֹת הבאות עם קרבן תּוֹדָה, וּרְקִיקֵי נָזִיר – רקיקים הבאים עם קרבנו של הנזיר, אם עֲשָׂאָן האדם לְעַצְמוֹ, כיון שהיה חייב בקרבנות אלו, פָּטוּר, כיון שמשעת הכנת העיסה נעשתה לשם קודש, ורק עיסה של חול חייבת בחלה, שנאמר 'עריסותיכם', ולא עיסת הקדש. אך אם עשאם האדם כדי לִמְכֹּר בַּשּׁוּק למי שמביא קרבנות אלו, חַיָּב, כיון שמתחילה מכין הוא את החלות והרקיקים על דעת כן שאם לא יצליח למוכרם למי שזקוק להם, ישתמש בהם לעצמו, כעיסת חול.
