מסכת חלה, פרק א, משנה ט

משנה ט: הַחַלָּה וְהַתְּרוּמָה, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתָה וְחֹמֶשׁ, וַאֲסוּרִים לְזָרִים, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, וְאֵין נִטָּלִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף וּמִן הַדָּבָר הַגָּמוּר. הָאוֹמֵר, כָּל גָּרְנִי תְרוּמָה וְכָל עִסָּתִי חַלָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת:

משנה ט: הַחַלָּה וְהַתְּרוּמָה, אם אכלם זר, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתָה בידי שמים אם אכל במזיד, וְחֹמֶשׁ אם אכלם בשוגג, וַאֲסוּרִים לְזָרִים, ואפילו חצי שיעור שאין בו חיוב מיתה או חומש מכל מקום אסור באכילה מן התורה, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, שיכול למוכרם ולקנות בהם אפילו עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה – אם התערבו במאה ואחד הרי הם מתבטלים ברוב, וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם – הבא לגעת בהם צריך תחילה ליטול את ידיו, כיון שסתם ידים פוסלות בנגיעתם את התרומה, וכן את החלה המכונה 'תרומה', וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ – כהן טמא שטבל אינו רשאי לאכול מהם עד שיעריב שמשו, שנאמר 'ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים', וְאֵין נִטָּלִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, כיון שצריך להפרישם כשהם סמוכים זה לזה כפי שיבואר להלן בסמוך), ואם אחד מהם טמא חושש האדם שיטמא הטהור ואינו סומכם כראוי, ואין ניטלים אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף – קרובים וסמוכים זה לזה, וּמִן הַדָּבָר הַגָּמוּר – שנגמרה מלאכתו, ובחלה היינו לאחר שגולגלה העיסה. הָאוֹמֵר, כָּל גָּרְנִי תהיה תְרוּמָה, וְכָל עִסָּתִי תהיה חַלָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת, כיון שנאמרה בהם לשון 'ראשית', והיינו שיהיה מה שנשאר ניכר, ולא שיעשה את הכל תרומה או חלה.