מסכת חלה, פרק ד, משנה ד
משנה ד: קַב חָדָשׁ וְקַב יָשָׁן שֶׁנָּשְׁכוּ זֶה בָזֶה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יִטֹּל מִן הָאֶמְצַע, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, הַנּוֹטֵל חַלָּה מִן הַקַּב, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חַלָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ חַלָּה:
משנה ד: עיסה אחת העשויה מקַב חָדָשׁ – של תבואה חדשה, משנה זו, וְקַב יָשָׁן – עיסה שניה העשויה מתבואה ישנה, שֶׁנָּשְׁכוּ זֶה בָזֶה, ומחמת חיבורן התחייבו שתיהן בחלה, אך אסור להפריש מתבואה של שנה אחת על תבואה של שנה אחרת, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יִטֹּל מִן הָאֶמְצַע, מהמקום ששתי העיסות מחוברות ונושכות זו מזו, ונמצא שהפריש משתיהן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, כיון שהרואה זאת עשוי לטעות ולסבור שמותר להפריש מהחדש על הישן או להיפך, ולכן יפריש מכל עיסה בפני עצמה.
הַנּוֹטֵל חַלָּה מִן הַקַּב, שזהו פחות משיעור חלה, ואחר כך הוסיף על העיסה עד שהגיעה לשיעור המחויב בחלה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הרי זו חַלָּה, דכיון שהושלם השיעור, נעשה החלק המופרש 'חלה' למפרע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ חַלָּה, כיון שבשעת ההפרשה לא היתה העיסה חייבת בחלה.
