מסכת חלה, פרק ד, משנה יא
משנה יא: בֶּן אַנְטִינוֹס הֶעֱלָה בְכוֹרוֹת מִבָּבֶל, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. יוֹסֵף הַכֹּהֵן הֵבִיא בִכּוּרֵי יַיִן וְשֶׁמֶן, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. אַף הוּא הֶעֱלָה אֶת בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת פֶּסַח קָטָן בִּירוּשָׁלַיִם, וְהֶחֱזִירוּהוּ, שֶׁלֹּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה. אֲרִיסְטוֹן הֵבִיא בִכּוּרָיו מֵאַפַּמְיָא, וְקִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקּוֹנֶה בְסוּרְיָא, כְּקוֹנֶה בְּפַרְוָר שֶׁבִּירוּשָׁלָיִם:
משנה יא: בֶּן אַנְטִינוֹס הֶעֱלָה בְכוֹרוֹת בהמה טהורה מִבָּבֶל, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, כיון שנאמר וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ', ומכך שכתבה התורה את הבכורות יחד עם המעשרות, יש ללמוד שרק בארץ ישראל, שנוהגים בה דיני תרומות ומעשרות, נוהג בה גם דין בכור בהמה טהורה, ולא בחוץ לארץ. יוֹסֵף הַכֹּהֵן הֵבִיא בִכּוּרֵי יַיִן וְשֶׁמֶן, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, כיון שלא בצרו את הענבים ולא מסקו את הזיתים מתחילה לשם הבאתם כביכורים (אך אם היו עושים כן היה ניתן להביאם אף כשהם יין או שמן), אַף הוּא, יוסף הכהן, הֶעֱלָה אֶת בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת פֶּסַח קָטָן (-פסח שני) בִּירוּשָׁלַיִם, וְהֶחֱזִירוּהוּ, כדי שֶׁלֹּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה – שלא יסברו האנשים שפסח שני הוא חובה גם על קטנים ונשים, ולפי האמת אינם חייבים אלא בפסח ראשון. אדם ששמו אֲרִיסְטוֹן, הֵבִיא בִכּוּרָיו מֵאַפַּמְיָא שבסוריא, וְקִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חכמים שהַקּוֹנֶה קרקע בְסוּרְיָא כְּקוֹנֶה בְּפַרְוָר שֶׁבִּירוּשָׁלָיִם, ויש להעלות משם ביכורים לירושלים.
הדרן עלך מסכת חלה
