מסכת יומא, פרק ח, שיעור 7

שנינו במשנה, 'מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק נְפָשׁוֹת, וְכָל סָפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת'. שואלת הגמרא, לְאִיתוּיֵי מַאי – מה באה משנתנו לרבות בכלל זה. ומשיבה, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, לְאִיתוּיֵי – באה המשנה לרבות שמותר לחלל שבת זו, אף שבודאי אינו עשוי למות בה מחליו, משום סָפֵק נפשות שיהיה בשַׁבָּת אַחֶרֶת, ומבארת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן שייך דבר זה, כְּגוֹן דְּאַמָדוּהָ לִתְּמַנְיָא יוֹמֵי – כגון שאמדוהו הרופאים שיצטרך לרפואה מסוימת במשך שמונה ימים, וְיוֹמָא קַמָּא שַׁבָּתָא – והיום הראשון של הרפואה הוא שבת, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר, נִיעַכְּבֵיהּ עַד לְאוֹרְתָא – נתעכב עם הכנת רפואה זו עד לערב, שתצא השבת, כִּי הֵיכִי דְּלֹא נֵיחוּל עֲלֵיהּ תְּרֵי שַׁבֵּי – כדי שלא נצטרך לחלל עליו שתי שבתות, גם שבת זו וגם שבת הבאה, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו המשנה בלשון 'ספק נפשות דוחה את השבת' שאפילו ספק כזה דוחה את השבת, ואין ממתינים לערב, אלא מתחילים בהכנת הרפואה מיד בשבת.

מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, מְחַמִין – מחממים מים חַמִּין לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, בֵּין לְהַשְׁקוֹתוֹ, בֵּין לְהַבְרוֹתוֹ – לרוחצו בהם, וְאֵין אוֹמְרִים נַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא – שמא יבריא מעצמו, ולא יצטרך מים חמים, אֶלָּא מְחַמִין לוֹ מִיָּד, וּסְפֵקוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. וְלֹא סָפֵק שַׁבָּת זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא אף סָפֵק שַׁבָּת אַחֶרֶת, והיינו כדברי שמואל לעיל. וְאֵין עוֹשִׂין דְּבָרִים הַלָּלוּ – הצלת נפשות על ידי חילול שבת, לֹא עַל יְדֵי נָכְרִים, וְלֹא עַל יְדֵי קְטַנִּים, שמא יסברו האנשים שרק בקושי התירו חילול שבת, ואם לא יזדמנו להם גויים או קטנים לא יחללו את השבת, אֶלָּא עושים זאת עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל – ישראלים גדולים, וְאֵין אוֹמְרִים לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים הַלָּלוּ לֹא עַל יְדֵי נָשִׁים, וְלֹא עַל יְדֵי כּוּתִים, כלומר, אין מייחדים לצורך כך אשה או כותי, שהם יחללו בכל פעם את השבת לצורך חולים שיש בהם סכנה, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְטָרְפִים לְדַעַת אַחֶרֶת, כלומר, שיחשבו שאנו מזלזלים בהם, וכיון שאיננו רוצים לחלל את השבת לצורך כך אנו מטילים זאת עליהם, ולכן אין מייחדים אותם לכך, אבל בדרך מקרה מותר להשתמש בהם לצורך כך.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מְפַקְּחִים פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ בְּשַׁבָּת – עושים כל דבר הנצרך לשם פקוח נפש, ואף שיש בו משום מלאכה האסורה בשבת, וְהַזָּרִיז להציל את הנפש על ידי חילול שבת, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִיטוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין כדי לעשות זאת. מביאה הברייתא דוגמא לדבר, כֵּיצַד, רָאָה האדם תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לַיָּם בשבת, פּוֹרֵס מְצוּדָה שמיועדת לדגים, וּמַעֲלֵהוּ, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִיטוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין, וְאַף עַל גַב דְּקָא צַיִד כַּוְורֵי – ואף שעל ידי מצודה זו הוא צד גם דגים, שזו מלאכה האסורה, מכל מקום כיון שכוונתו להציל את התינוק, הדבר מותר. רָאָה תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לְבוֹר, עוֹקֵר חוּלְיָא – עוקר את העפר שבשפת הבור, וּמַעֲלֵהוּ משם, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִיטוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין, וְאַף עַל גַב דְּקָא מְתַקֵּן דַּרְגָּא לְחוֹל – ואף שבמעשהו הוא מתקן מדרגה לבור שתועיל לו אף בימות החול, כיון שכוונתו להציל את התינוק, מותר. נִנְעֲלָה דֶּלֶת בִּפְנֵי תִּינוֹק, שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וּמוֹצִיאוֹ, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִיטוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין, וְאַף עַל גַב דְּקָא מִיתְבַּר לֵיהּ שַׁיְיפֵי – ואף שעושה מלוח העץ של הדלת חתיכות קטנות שנח להדליקן, כיון שכוונתו להציל את התינוק, הדבר מותר. מְכַבִּין וּמַפְסִיקִין מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה, כאשר יש בכך סכנה, כגון שיש שם בני אדם חולים או קטנים שאינם יכולים לברוח, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִיטוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין, וְאַף עַל גַב דְּקָא מַמְכִיךְ מְכוּכֵי – אף שבכך הוא משפיל ומציע את הגחלים באופן שיוכל לצלות עליהם מאכלים בערב, מכל מקום הדבר מותר.

עתה מבארת הגמרא מדוע הוצרכה הברייתא להביא דוגמאות רבות לדין זה: וּצְרִיכָא – ויש צורך ללמדנו את הדין בכל הדוגמאות שנקטה הברייתא, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינָן יָם – שאם היתה הברייתא משמיעה לנו רק את הדין הראשון, של הצלת התינוק מהים, היינו סבורים שהיתר זה הוא מִשּׁוּם דְּאִי לֹא מַסִּיק לֵיהּ, מַיִית – כיון שאם לא יעלה את התינוק מהים, בודאי ימות, אֲבָל בתינוק שנפל לבּוֹר, היינו סבורים לומר שאין לעשות מלאכה כדי להצילו, שהרי אִיפְשָׁר דְּיָתֵיב אַפּוּמָא דְּבֵירָא וּמְכַּשְׁכֵּשׁ לֵיהּ – יכול האדם לשבת על שפת הבור ולהרגיעו בדברים עד שתצא השבת, צְרִיכָא – הוצרכה הברייתא להשמיענו שאף באופן זה יש להצילו ולהוציאו מהבור, הגם שיש בכך משום עשיית מלאכה. וְאִי אַשְׁמוֹעִינָן דין זה של בּוֹר, היינו סבורים שזהו מִשּׁוּם דְּקָא מַבְעִית – שהתינוק מבוהל מהנפילה לבור, ולא יירגע על ידי שידברו איתו כל השבת, אֲבָל תינוק שננעלה עליו דֶּלֶת, אִיפְשָׁר דְּיָתֵיב לֵיהּ בְּהַאי גִּיסָא וּמְכַּשְׁכֵּשׁ לֵיהּ בְּאַמְגוּזֵי – היה מקום לומר שישב האדם בצד השני של הדלת, ויפייסנו באגוזים עד שתצא השבת, צְרִיכָא – הוצרכה הברייתא להשמיענו שאף בזה מחללים את השבת כדי להוציאו מהחדר הנעול. שואלת הגמרא, הדין האחרון של הברייתא, שמְכַבִּין וּמַפְסִיקִין מפני הדליקה, לָמָּה לִי – מה החידוש בכך, והרי פשוט שיש בכך משום הצלת נפשות מהדליקה. משיבה הגמרא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֹא נִצְרְכָה – לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דין זה, אֶלָּא לְאופן שנפלה הדליקה בחָצֵר אַחֶרֶת, ששם אין בני אדם כלל, ומכל מקום מותר לכבותה בשבת מחשש שתתפשט לחצר זו, שיש בה בני אדם שאינם יכולים לברוח.