מסכת כלים, פרק א, משנה ה

משנה ה: עֶשֶׂר טֻמְאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם. מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּמֻתָּר בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר. חָזַר לִהְיוֹת טְבוּל יוֹם, אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה וּמֻתָּר בַּמַּעֲשֵׂר. חָזַר לִהְיוֹת בַּעַל קֶרִי, אָסוּר בִּשְׁלָשְׁתָּן. חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. חָזַר לִהְיוֹת זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן. רָאָה שָׁלֹשׁ, חַיָּב בַּקָּרְבָּן. חָזַר לִהְיוֹת מְצֹרָע מֻסְגָּר, מְטַמֵּא בְּבִיאָה, וּפָטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים. וְאִם הָיָה מֻחְלָט, חַיָּב בְּכֻלָּן. פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ אֵבָר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל. וְאִם יֵשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. שִׁעוּר בָּשָׂר כָּרָאוּי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּדֵי לְהַקִּיפוֹ בְחוּט עֵרֶב, יֶשׁ בּוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה:

משנה ה: משנתנו מלמדת שיתכנו באדם עשר דרגות טומאה שונות, בטומאה היוצאת מגופו, ומבארת את חילוקי הדינים שבין טומאה לטומאה:

עֶשֶׂר מדרגות של טֻמְאוֹת יש בטומאות הפּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם. א. מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וכגון מצורע או זב שטבל, וכבר שקעה החמה, אך עדיין לא הביא את קרבנו להתכפר, אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ – אסור לו לאכול בשר קרבנות, וּמֻתָּר בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר. ב. חָזַר לִהְיוֹת טְבוּל יוֹם, שנטמא וטבל ועדיין לא שקעה החמה, טומאתו חמורה יותר, שאָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר בַּמַּעֲשֵׂר. ג. חָזַר לִהְיוֹת בַּעַל קֶרִי, ועדיין לא טבל, טומאתו חמורה יותר ואָסוּר בִּשְׁלָשְׁתָּן – בבשר קדש, בתרומה ובמעשר. ד. חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה, הרי טומאתו חמורה יותר, שמְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן – שכל המשכב שתחתיו נעשה ראשון לטומאה, אף אם אינו נוגע בו, בדומה למצעים שמעל הזב, שנעשים ראשון לטומאה (וכפי שהתבאר לעיל (משנה ג)). ה. חָזַר לִהְיוֹת זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, ולא טבל, שמְטַמֵּא מִשְׁכָּב ששוכב עליו וּמוֹשָׁב שיושב עליו, וצריך לספור שבעה ימים נקיים, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים – צריך לטבול במי מעיין, ואינו נטהר במי מקוה, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן. ו. רָאָה שָׁלֹשׁ ראיות, טומאתו חמורה יותר, שהוא חַיָּב בַּקָּרְבָּן. ז. חָזַר לִהְיוֹת מְצֹרָע מֻסְגָּר, והיינו בזמן שאינו מצורע ודאי, אלא מסגירו הכהן שבעה ימים כדי לראות אם יהיו בו סימני טומאה, טומאתו גדולה יותר בכך שהוא מְטַמֵּא בְּבִיאָה אל הבית את כל מה שבבית, וּפָטוּר מִן הַפְּרִיעָה של שער ראשו וּמִן הַפְּרִימָה של בגדיו, וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים כשיתרפא. ח. וְאִם הָיָה מצורע מֻחְלָט, שנעשתה צרעתו ודאית, חַיָּב בְּכֻלָּן, והיינו בפריעת שער ראשו, ובפרימת בגדיו, וכשיתרפא ויבוא להטהר יצטרך לגלח את כל שערו ולהביא צפורים. ט. פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ אֵבָר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, ושיעור זה יתבאר להלן, הרי אבר זה מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל, כיון שאין אבר מטמא טומאת אהל אלא אם כן יש בו בשר גידים ועצמות. י. וְאִם פרש ממנו אבר שיֵשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, הרי אבר זה מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, ככל טומאת מת. ומבארת המשנה, מהו שִׁעוּר בָּשָׂר כָּרָאוּי, שעל ידי זה מטמא האבר טומאת אהל, כל שיש בבשר זה כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה, שאם היה האבר מחובר עדיין לאדם היה הבשר שנשאר בו יכול להתרפא ולשוב ולכסות את כל אותו האבר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד בשר בשיעור שיש בו כְּדֵי לְהַקִּיפוֹ – להקיף את העצם בְשיעור של חוּט עֵרֶב, שיש לו עובי מסוים וידוע, אפילו אם עתה הבשר אינו מקיף את העצם אלא נמצא במקום אחד, מכל מקום הרי זהו שיעור שיֶשׁ בּוֹ כדי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה: