מסכת כלים, פרק ג, משנה ג

משנה ג: חָבִית שֶׁנִּקְּבָה וַעֲשָׂאָהּ בְּזֶפֶת, וְנִשְׁבְּרָה, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹם הַזֶּפֶת מַחֲזִיק רְבִיעִית, טְמֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלֶיהָ. חֶרֶס שֶׁנִּקַּב וַעֲשָׂאוֹ בְזֶפֶת, אַף עַל פִּי מַחֲזִיק רְבִיעִית, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלָיו:

משנה ג: חָבִית של חרס, שֶׁבעודה שלימה נִּקְּבָה – נעשה בה חור בשיעור המוציא זית, ובכך נטהרה מלקבל טומאה, וַעֲשָׂאָהּ – וסתם את אותו נקב בְּזֶפֶת, ועל ידי זה חזרה החבית להחשב ככלי המקבל טומאה, וְאחר כך נִשְׁבְּרָה ונחלקה לשברים רבים, שהדין הוא שכל שבר היכול להחזיק רביעית ממשיך להחשב ככלי המקבל טומאה (וכפי שהתבאר לעיל (פ"ב מ"ב) שבכלי המחזיק מלוג ועד סאה שנשבר, אם מחזיק השבר שיעור רביעית הרי הוא מקבל טומאה), אִם יֵשׁ בִּמְקוֹם הַזֶּפֶת מַחֲזִיק רְבִיעִית – אם חתיכת החרס שיש בה את הנקב הסתום בזפת ראויה לקבל רביעית משקים, טְמֵאָה – הרי חתיכת חרס זו נשארת טמאה אם היתה החבית טמאה, וכן ראויה היא לקבל טומאה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלֶיהָ, כלומר, אף שיש בה נקב, כיון שאותו נקב נסתם בזמן שהיתה החבית שלימה, נשאר שם 'כלי' גם על חתיכת חרס זו שהנקב הסתום בתוכה.

אבל שבר של כלי חֶרֶס המחזיק רביעית, שֶׁנִּקַּב בהיותו שבר, וַעֲשָׂאוֹ – סתם את הנקב בְזֶפֶת, אַף עַל פִּי שעל ידי סתימת הזפת מַחֲזִיק החרס רְבִיעִית, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁבשעה שניקב החרס כבר בָּטַל שֵׁם כְּלִי מֵעָלָיו, ואף שעדיין הוא ראוי לקבל טומאה בהיותו שבר המחזיק רביעית, מכל מקום כשניקב אין סתימתו מועילה להחשיבו ככלי.