מסכת כלים, פרק ו, משנה ג

משנה ג: שָׁלֹשׁ אֲבָנִים שֶׁעֲשָׂאָן שְׁתֵּי כִירַיִם, נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחִיצוֹנָה, הָאֶמְצָעִית הַמְשַׁמֶּשֶׁת אֶת הַטְּמֵאָה, טְמֵאָה. הַמְשַׁמֶּשֶׁת הַטְּהוֹרָה, טְהוֹרָה. נִטְּלָה הַטְּהוֹרָה, הֻחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לְטֻמְאָה. נִטְּלָה הַטְּמֵאָה, הֻחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לִטְהוֹרָה. נִטְמְאוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת, אִם הָיְתָה הָאֶמְצָעִית גְּדוֹלָה, נוֹתֵן לָזוֹ כְדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן וְלָזוֹ כְדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן, וְהַשְּׁאָר טָהוֹר. וְאִם הָיְתָה קְטַנָּה, הַכֹּל טָמֵא. נִטְּלָה הָאֶמְצָעִית, אִם יָכוֹל לִשְׁפֹּת עָלֶיהָ יוֹרָה גְדוֹלָה, טְמֵאָה. הֶחֱזִירָהּ, טְהוֹרָה. מֵרְחָהּ בְּטִיט, מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִשֶּׁיַּסִּיקֶנָּה כְּדֵי לְבַשֵּׁל עָלֶיהָ אֶת הַבֵּיצָה:

משנה ג: במשנה הקודמת התבאר דין 'כירה של טבחים', והיינו שורה של אבנים שכל שתים מהן משמשות כ'כירה' בפני עצמה, ומשנתנו ממשיכה ועוסקת באופן דומה: שָׁלֹשׁ אֲבָנִים שֶׁעֲשָׂאָן שְׁתֵּי כִירַיִם, והאבן האמצעית מצטרפת לכל אחת מהאבנים שמשני צידיה, אם נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחִיצוֹנָה, חלקה של האבן הָאֶמְצָעִית הַמְשַׁמֶּשֶׁת אֶת הַטְּמֵאָה, והיינו מחצית מהאבן האמצעית הסמוכה לאבן החיצונה שנטמאה, הרי היא טְמֵאָה, ואילו חלקה של האבן האמצעית הַמְשַׁמֶּשֶׁת עם הַטְּהוֹרָה, והיינו מחצית מהאבן האמצעית הסמוכה לאבן החיצונה הטהורה, הרי היא טְהוֹרָה. ואם לאחר מכן נִטְּלָה האבן החיצונה הַטְּהוֹרָה, הֻחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לְטֻמְאָה – נטמאת כל האבן האמצעית, שהרי מעתה היא נחשבת רק כחלק מהכירה של האבן הטמאה. ואם נִטְּלָה האבן הַטְּמֵאָה, הֻחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לִטְהוֹרָה – נעשית האבן האמצעית טהורה לגמרי, כיון שאינה משמשת כ'כירה' אלא עם האבן הטהורה.

היו שלש אבנים עשויות כשתי כירים, ונִטְמְאוּ השְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת, אִם הָיְתָה האבן הָאֶמְצָעִית גְּדוֹלָה, באופן שגם לאחר הנחת חצי קדירה מכאן וחצי קדירה מכאן נשאר רווח ריק באבן זו, נוֹתֵן לָזוֹ כְדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן, וְלָזוֹ כְדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן, כלומר, מחשיבים כחלק מה'כירה' הטמאה את מקום שפיתת הקדירות על האבן האמצעית מכאן ומכאן, וְהַשְּׁאָר – החלק האמצעי של האבן האמצעית, שאין הקדרות מונחות במקום זה, טָהוֹר, כיון שאינו נחשב כחלק מה'כירה'. וְאִם הָיְתָה האבן האמצעית קְטַנָּה, שהקדירות מונחות על כולה, הַכֹּל טָמֵא, כיון שכולה נחשבת כחלק מה'כירה' יחד עם שתי האבנים החיצוניות, וכיון שנטמאו שתיהן, אף היא נטמאת כולה.

ובאופן שהיו שלש אבנים משמשות כשתי כירות, ונטמאו שתי האבנים החיצוניות, ונִטְּלָה האבן הָאֶמְצָעִית, אם שתי האבנים החיצוניות רחוקות כל כך זו מזו עד שכאשר ניטלה האבן האמצעית אי אפשר להניח אפילו יורה גדולה על שתי האבנים החיצוניות, אינן נחשבות כ'כירה', ואינן מקבלות טומאה, אבל אִם יָכוֹל לִשְׁפֹּת עָלֶיהָ – על שתי האבנים החיצוניות שנשארו עתה לבדן יוֹרָה גְדוֹלָה, שתהא מונחת על קצוות שתי האבנים החיצוניות, הרי שתי האבנים החיצוניות נחשבות יחד כ'כירה', וטְמֵאָה (ולא זו בלבד שמקבלת טומאה מכאן ולהבא, אלא אף אם היתה טמאה קודם לכן נשארת בטומאתה, ואין זה נחשב כאילו נותצו הכירות הישנות ונוצרה כירה חדשה, אלא נשארת בטומאתה הראשונה), ואם לאחר זמן הֶחֱזִירָהּ – החזיר את האבן האמצעית למקומה הראשון, טְהוֹרָה – נטהרה מטומאתה הראשונה, כיון שהנחת האבן באמצע נחשבת כניתוץ של הכירה הגדולה והפיכתה לשתי כירות קטנות, והרי זה ככל ניתוץ כירה המטהר אותה מטומאתה הראשונה, ואם לאחר שהחזיר את האבן האמצעית מֵרְחָהּ בְּטִיט, הרי זה כאילו יצר שתי כירות חדשות, ומְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִשֶּׁיַּסִּיקֶנָּה כְּדֵי לְבַשֵּׁל עָלֶיהָ אֶת הַבֵּיצָה, וכפי שהתבאר לעיל שכל תנור וכירה חדשים מקבלים טומאה רק לאחר שהוסקו פעם אחת.