מסכת כלים, פרק יז, משנה יא

משנה יא: וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ בְּמִדָּה דַקָּה, מִדּוֹת הַלַּח וְהַיָּבֵשׁ שִׁעוּרָן בָּאִיטַלְקִי, זוֹ מִדְבָּרִית. וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ, הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם, הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה, וְהַחוֹפֵן אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַשּׁוֹתֶה כִמְלֹא לֻגְמָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְכִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לָעֵרוּב, מְזוֹנוֹ לְחֹל אֲבָל לֹא לְשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְשַׁבָּת אֲבָל לֹא לְחֹל. אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְכַּוְּנִין לְהָקֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשְּׁתֵּי יָדוֹת לְכִכָּר, מִשָּׁלֹשׁ לְקָב. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, מִכִּכָּר בְּפֻנְדְּיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסָלַע:

משנה יא: אגב כך שהוזכרו לעיל אופנים מסוימים בדרכי המדידה של שיעורי התורה, מביאה משנתנו דינים נוספים בענינים אלו: וְיֵשׁ מקומות שֶׁאָמְרוּ שיש לשערם בְּמִדָּה דַקָּה – קטנה, והן מִדּוֹת הַלַּח וְהַיָּבֵשׁ שבמקדש, והיינו מידת 'הין' שמודדים בה את היין והשמן לנסכים, ומידת 'סאה' שמודדים בה את הסולת למנחות, כל אלו שִׁעוּרָן בָּאִיטַלְקִי – במידות שהיו נוהגות בזמן המשנה באיטליה, כיון שזוֹ המידה המִדְבָּרִית – שהיתה נוהגת בזמן שהיו ישראל במדבר וקיבלו את התורה, והיא המידה הקטנה שבמידות ואילו מידה ירושלמית ומידה ציפורית הן מידות גדולות יותר].

וְיֵשׁ מקומות שֶׁאָמְרוּ חכמים שצורת המדידה בהן אינה קבועה, אלא הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם – כל אדם מודד לפי מידתו, בין אדם שהוא גדול בגופו ובין אדם שהוא קטן בגופו, והם, הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה, שנאמר בענין זה (ויקרא ב ב) 'וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ', הרי שהמדידה היא לפי קומצו של אותו כהן הקומץ, וְהַחוֹפֵן אֶת הַקְּטֹרֶת – כהן גדול הממלא מהקטורת ביום הכפורים מלא חופניו כדי להקטיר בקדש הקדשים, שנאמר (ויקרא טז יב) 'וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה', וְהַשּׁוֹתֶה כִמְלֹא לֻגְמָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים חייב כרת, ו'מלא לוגמיו' היינו שאם יתן את כל המשקה בצד אחד של פיו, יבלוט אותו צד מחמת המשקה שבו, ומשערים זאת אצל כל אדם לפי מלא לוגמיו, וְכִמְזוֹן שיעור שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לָעֵרוּב – להנחת עירובי תחומין, משערים זאת במְזוֹנוֹ לְחֹל, שהאדם אוכל מעט, אֲבָל לֹא כמזונו לְשַׁבָּת, שדרך האדם לאכול יותר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, משערים זאת כשיעור שתי מזונות לְשַׁבָּת, שאין האדם אוכל הרבה בכל סעודה, שמתוך שהוא אוכל שלש סעודות אינו מרבה באכילה בכל אחת מהן, אֲבָל לֹא כשיעור שתי סעודות לְחֹל, שכיון שאוכל רק שתי סעודות אוכל כמות גדולה יותר בכל אחת מהן, אֵלּוּ וָאֵלּוּ – רבי מאיר ורבי יהודה מִתְכַּוְּנִין בדבריהם לְהָקֵל ולמעט את שיעור המזונות שיש צורך להנחת עירוב, וכפי שהתבאר שכל אחד משער בסעודות שלפי דעתו הן קטנות יותר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שיעור עירובי תחומין הוא מִשְּׁתֵּי יָדוֹת לְכִכָּר – שני שלישים של ככר לחם, מִשָּׁלֹשׁ לְקָב – כאשר נעשים מקב אחד שלש ככרות שלמים, נמצא שככר אחת היא שליש קב, ושני שלישי ככר זו, שהם שתי תשיעיות של קב, הם השיעור הנצרך להנחת עירובי תחומין, והיינו שיעור חמש ביצים ושליש ביצה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, שיעור עירובי תחומין הוא מִכִּכָּר הנמכר בְּמטבע ששמה פֻנְדְּיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסָלַע – בזמן שארבע סאין של חטה נמכרים בסלע, וארבע סאים הם עשרים וארבע קבין, ובסלע יש ארבעים ושמונה פונדיונים, ונמצא שחצי קב חיטים נמכר בפונדיון, אמנם כיון שהנחתום האופה את הפת מוכר אותה במחיר כפול, נמצא שבככר הנמכרת בפונדיון יש שיעור רבע קב בלבד, והיינו שש ביצים.