משנה ח: שִׁדָּה שֶׁנִּטַּל הָעֶלְיוֹן, טְמֵאָה מִפְּנֵי הַתַּחְתּוֹן. נִטַּל הַתַּחְתּוֹן, טְמֵאָה מִפְּנֵי הָעֶלְיוֹן. נִטַּל הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא מִפְּנֵי הַדַּפִּין, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. יְשִׁיבַת הַסַּתָּת, טָמֵא מִדְרָס:
משנה ח: שִׁדָּה – כמין ארון, ואין בו בית קיבול של ארבעים סאה ולכן נחשב הוא כ'כלי' וראוי לקבל טומאה, שֶׁנִּטַּל חלקה הָעֶלְיוֹן, המכסה את השידה, טְמֵאָה מִפְּנֵי קיומו של החלק הַתַּחְתּוֹן, ועל ידו ראויה היא לקבל. נִטַּל החלק הַתַּחְתּוֹן, טְמֵאָה מִפְּנֵי החלק הָעֶלְיוֹן, כיון שבכיסוי העליון שלה היה גם כן בית קיבול. נִטַּל גם חלקה הָעֶלְיוֹן וְגם חלקה הַתַּחְתּוֹן, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא, מִפְּנֵי הַדַּפִּין – הלוחות שבצידי השידה, שכיון שהם בולטים באמצעם ניתן להטותה על צידה ולהשתמש בחלק הבולט שבדפנות כבית קיבול, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, כיון ששימוש זה אינו דומה לשימוש הקודם של השידה, שהרי באותו זמן היתה השידה ישרה, וכעת יש צורך להטותה על צידה כדי להשתמש בה, ואינה מקבלת טומאה.
יְשִׁיבַת הַסַּתָּת – אדם המסתת אבנים, ודרכו לחקוק לו מקום ישיבה בתוך בול עץ ארוך, ויושב שם, ומניח את האבן על הקצה השני של אותו בול עץ ומסתת אותה שם, טָמֵא (-מקבל טומאת) מִדְרָס, ככל מקום העשוי לישיבה (והחידוש הוא שאין אומרים שזהו מושב עראי בלבד, שאינו נחשב כמושב המקבל טומאת מדרס, אלא דינו ככל מושב המקבל טומאת מדרס).
