מסכת מגילה, פרק ב, שיעור 14

שנינו במשנה, 'מֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כֻּלָּהּ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מֵאִישׁ יְהוּדִי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה'. אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב חֲמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, מְגִלָּה – מגילת אסתר, נִקְרֵאת 'סֵפֶר', שנאמר (אסתר ט לב) 'וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר', וְנִקְרֵאת 'אִגֶּרֶת', שנאמר (שם ט כט) 'וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית', נִקְרֵאת 'סֵפֶר' ללמד שדינה כספר תורה לענין זה שֶׁאִם תְּפָרָהּ בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן, פְּסוּלָה, וכמו ספר תורה, שיש לתופרו רק בְּגִידִים של בהמה טהורה, וְנִקְרֵאת 'אִגֶּרֶת' ללמד שֶׁאין דינה חמור כדין ספר תורה שיש לתפור את כל היריעה, אלא אִם הֵטִיל בָּהּ שְׁלֹשָׁה חוּטֵי גִּידִין, כְּשֵׁרָה, שְׁתַּיִם בִּשְׁתֵּי קְצוֹת הַיְרִיעָה, וְאַחַת בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשִׁין – שיהיה המרחק שוה בין החוטים, כלומר, בין החוט הראשון לשני יהא אותו מרחק שבין החוט השני לשלישי.

הגמרא מביאה דין נוסף בענין קריאת המגילה: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה הַכְּתוּבָה בֵּין הַכְּתוּבִים, לֹא יָצָא, כיון שיש צורך לקרוא מתוך מגילה הכתובה בפני עצמה. וּמָחוּ לֵיהּ אַמוֹחָא – אמנם לאחר שאמר הלכה זו, 'הכה אותה על מוחה', כלומר, סתר רבי יוחנן בעצמו את מקצתה, וביאר את דבריו כך, לֹא אָמְרוּ שלֹא יָצָא במגילה הכתובה בין הכתובים אֶלָּא כשקוראים אותה בְּצִבּוּר, והיינו כשנקראת המגילה שלא בזמנה, שיש צורך בעשרה כדי לפרסם את הנס, ואם קורא את המגילה הכתובה בין הכתובים אין בזה פרסום הנס, אֲבָל אם קראה בזמן שהיא נקראת בְּיָחִיד, והיינו בזמנה, שאין פרסום הנס בציבור מעכב, אף שקראה מבין הכתובים, יָצָא ידי חובתו (עפ"י טורי אבן וביאור הלכה). אָמַר רָבָא, וּבְצִבּוּר נַמִּי לֹא אֲמָרָן – גם כשהיא נקראת בציבור לא אמרנו שלא יצא, אֶלָּא באופן דְּלֹא מֶחְסְרָא פּוּרְתָּא אוֹ מְיַתְּרָא פּוּרְתָּא אַשְׁאַר יְרִיעָתָא – שאין יריעות המגילה קטנות מעט או גדולות מעט משאר יריעות הספר, והיינו שאין שום הפרש בין המגילה לשאר הכתובים, אֲבָל אם המגילה מֶחְסְרָא פּוּרְתָּא אוֹ מְיַתְּרָא פּוּרְתָּא אַשְׁאַר יְרִיעָתָא – נמוכה או גבוהה משאר היריעות, כֵּיוָן שֶׁמֶחֶזְיָא (-שנראית היא) כִּמְגִלָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֲפִילוּ בְּצִבּוּר נַמִּי (-גם כן) יָצָא.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שִׁיּוּר הַתֶּפֶר שֶׁמְּשַׁיְירִין בתפירת ספר תורה בִּתְחִלַּת (-בראש רוחב) הַיְרִיעָה וְסוֹפָהּ, כלומר, שאין תופרים את היריעה מראשה לסופה, אלא משאירים מעט בכל צד ללא תפרים, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וּמָחוּ לֵיהּ אַמוֹחָא – ואחר שאמר כן סתר רבי יוחנן בעצמו את דבריו, ואמר שדין זה הוא מתקנת חכמים, ולֹא אָמְרוּ זאת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרַע הספר, שאם היו החוטים מתוחים, כשפותחים את ספר התורה עשויות היריעות להקרע, ועתה כשיש להם מעט רווח שאין היריעות תפורות בו, אינו נקרע.