מסכת מגילה, פרק ג, שיעור 29

שנינו במשנה, 'בְּתַעֲנִיּוֹת, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, אֵין מַפְסִיקִין בַּקְּלָלוֹת'. מבררת הגמרא, מְנָּא הָנֵי מִלֵּי – מנין נלמד דין זה, שאין מפסיקים בקריאת הקללות, אלא העולה לתורה בפרשה זו קורא את כל הקללות. אָמַר רַב אָחָא בַּר גַּמְדָא, אָמַר רַבִּי סִימָאִי, דְּאָמַר קְרָא – יש ללמוד זאת מכך שנאמר בפסוק (משלי ג יא) 'מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ', ואם יפסיק העולה באמצע הקללות, נראה כמואס וקץ בתוכחת ה'. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ אָמַר, הטעם שאין פוסקים הוא לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים בְּרָכָה מיוחדת עַל קריאת הַפֻּרְעָנוּת, ואם יפסיק באמצע יצטרך העולה הבא לברך ולהתחיל לקרוא מיד את הקללות, ואין עושים כן. מבררת הגמרא, אֶלָּא הֵיכִי עָבֵיד – כיצד ינהג העולה לתורה בפרשת הקללות, תָּנָא בברייתא, כְּשֶׁהוּא מַתְחִיל לקרוא, מַתְחִיל בַּפָּסוּק שֶׁלִּפְנֵיהֶם – לפני הקללות. וּכְשֶׁהוּא מְסַיֵּם, מְסַיֵּם בַּפָּסוּק שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם.

אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאין אומרים ברכה על הקללות, אֶלָּא קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (ויקרא כו יד), אֲבָל בַּקְּלָלוֹת שֶׁל מִשְׁנֵה תּוֹרָה (דברים כח טו), פּוֹסֵק – רשאי הקורא לפסוק באמצען, ואדם אחר יברך על קריאת ההמשך. מַאי טַעֲמָא, אָמַר אַבַּיֵּי, הַלָּלוּ – קללות שבספר ויקרא, נאמרו בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וְהַלָּלוּ – קללות שבספר דברים, נאמרו בִּלְשׁוֹן יָחִיד, הַלָּלוּ – קללות שבספר ויקרא, מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אֲמָרָן, והן חמורות יותר, וְהַלָּלוּ שבספר דברים, מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ אֲמָרָן, ואף שהסכים לו הקדוש ברוך הוא ואמר לו לכותבם בתורה, אין הן חמורות כל כך, ואפשר לברך עליהן.

הגמרא מביאה ברייתא בענין זמן קריאת הקללות והברכות בסדר קריאת הפרשות שבכל שבת: תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, עֶזְרָא הסופר תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים קֹדֶם עֲצֶרֶת – בשבת שלפני חג השבועות, וְקללות שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מַאי טַעֲמָא, אָמַר אַבַּיֵּי, וְאִיתֵימָא (-ויש אומרים שאמר כן) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ. וטעם זה שייך גם לגבי קריאת הקללות קודם חג השבועות, כיון דְּעֲצֶרֶת נַמִּי – גם כן, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן הוּא, כְּדִתְנַן (ר"ה טז.) 'וּבַעֲצֶרֶת נידונין עַל פֵּרוֹת הָאִילָן', ולכן גם יום זה נחשב קצת כראש השנה.

שנינו במשנה, 'בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי ובשבת במנחה, קורין כסדרן, ואינו עולה להם לחשבון'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, באותו מָקוֹם שֶׁמַּפְסִיקִין בקריאת התורה בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית, שָׁם קוֹרִין בַּמִּנְחָה בְּשַׁבָּת. ובמקום שפסקו בַּמִּנְחָה של שבת, מתחילים לקרוא בְּשֵׁנִי. ובמקום שפסקו בְּשֵׁנִי מתחילים לקרוא בַּחֲמִישִׁי. ובמקום שפסקו לקרוא בַּחֲמִישִׁי, מתחילים לקרוא לְשַׁבָּת הַבָּאָה בשחרית, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מָקוֹם שֶׁמַּפְסִיקִין בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית, שָׁם קוֹרִין בַּמִּנְחָה, וּבאותו מקום שקראו במנחה קוראים גם בְשֵׁנִי, וּבַחֲמִישִׁי, וּלְשַׁבָּת הַבָּאָה, והיינו כאמור במשנתנו, שקריאות אלו של מנחה ושני וחמישי 'אינן עולות מן החשבון'. פוסקת הגמרא את ההלכה: וְכֵן הִלְכְתָא, כרבי יהודה, וכמבואר במשנתנו.

הגמרא מביאה ברייתא המבארת את דרך הקריאה בתורה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, העולה לקרוא בתורה, פּוֹתֵחַ את ספר התורה, וְרוֹאֶה היכן עליו להתחיל לקרוא, גּוֹלֵל את הספר וסוגרו, כדי שלא יחשבו הרואים שנוסח הברכות כתוב בתוך ספר התורה, וּמְבָרֵךְ כשהספר סגור, וְחוֹזֵר וּפוֹתֵחַ וְקוֹרֵא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, פּוֹתֵחַ את הספר, וְרוֹאֶה, וּמְבָרֵךְ וְקוֹרֵא, ואינו צריך לגלול את הספר לפני הברכה, ואין חוששים שיטעו בני אדם לחשוב שהברכות כתובות בתוך הספר. פוסקת הגמרא: וְכֵן הִלְכְתָא, שאין צריך לסגור את הספר קודם הברכות (אמנם לפני הברכה האחרונה גולל תחילה את הספר ואחר כך מברך (רמב"ם), והיינו כיון שאין בכך טירחא דציבורא, ועוד, שהרי בין כך יש לגלול את הספר בין עולה לעולה, ומוטב לעשות כן קודם הברכה (משנה ברורה)).