מסכת מגילה, פרק ד, שיעור 41

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, מִנַּיִן לַמְתַרְגֵּם את הפסוקים אחר הקורא בתורה, שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַקּוֹרֵא את הפסוקים בלשון הקודש, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי מתן תורה (שמות יט ט) 'מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל', ולכאורה קשה, מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר – ממשמעות לשון 'יַעֲנֶנּוּ', וכי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ שֶׁבְּקוֹל, והרי כל 'ענייה' היא בקול רם, אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – לשם מה נאמר 'בְּקוֹל', שהיה הקדוש ברוך הוא אומר את הדברים בְּקוֹלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, כיון שמשה היה כ'מתרגם' אחר קריאת הקדוש ברוך הוא, ובודאי היה משה קורא בקול גדול כדי להשמיע לכל ישראל, אבל הקדוש ברוך הוא לא היה צריך לקרוא בקול גדול, שלא היה מדבר אלא עם משה רבינו, ואף על פי כן הגביה קולו שיהא שוה לקולו של משה, כדי שלא יהא קולו של משה, המתרגם, גבוה מקולו של הקדוש ברוך הוא (תוספות שם). תַּנְיָא נַמִּי הֲכִי – שנינו כן גם בברייתא, אֵין הַמְתַרְגֵּם רַשַּׁאי לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַקּוֹרֵא, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ כְּנֶגֶד הַקּוֹרֵא, יַמְעִיךְ (-ינמיך) הַקּוֹרֵא קוֹלוֹ וְיִקְרָא, כדי שיהא קול הקורא וקול המתרגם שוים.

גַּרְסִינָן בְּמסכת סוֹטָה בְּפֶרֶק וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן (לט:), אָמַר רַב חִסְדָּא, אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, עַד שֶׁיִּכְלֶה 'אָמֵן' מִפִּי הַצִּבּוּר שענו אחר ברכת התורה, וְאֵין הַמְתַרְגֵּם רַשַּׁאי לְתַרְגֵּם, עַד שֶׁיִּכְלֶה פָּסוּק מִפִּי הַקּוֹרֵא, וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת פָּסוּק אַחֵר – נוסף, עַד שֶׁיִּכְלֶה הַתַּרְגּוּם של הפסוק הקודם מִפִּי הַמְתַרְגֵּם.

וְגַרְסִינָן (בה) – ולמדנו במסכת זו לעיל בְּפִרְקָא קַמָּא (ג.), אָמַר רַב אִיקָא בַּר אָבִין, אָמַר רַב חֲנַנְאֵל, אָמַר רַב, מַאי דִּכְתִיב – מה פירוש הפסוק (נחמיה ח ח) 'וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא', כך הוא פירושו, 'וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים' זֶה מִקְרָא. 'מְפֹרָשׁ', זֶה תַּרְגּוּם, שהוא מפרש את המקראות. 'וְשׂוֹם שֵׁכֶל', אֵלּוּ הַפְּסוּקִים – נקודות המפסיקות בין פסוק לפסוק שעל ידם מבין אדם את חילוקי הפסוקים. 'וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא', זֶה פִּסּוּק טְעָמִים, שעל ידי הטעמים מבין האדם טוב יותר את המקראות. וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים, אֵלּוּ הַמָּסוֹרוֹת – הכללים שנמסרו במסורה, כגון חסירות ויתירות, ותיבות שנכתבות ואינן נקראות או נקראות ואינן נכתבות.

עוד שנינו במסכת סוטה (לט:), אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַמַּפְטִיר – הקורא את ההפטרה, אֵינוֹ מַפְטִיר עַד שֶׁיִּגָּלֵל סֵפֶר תּוֹרָה, כדי שגם הגולל יוכל להקשיב ולשמוע את קריאת ההפטרה.

גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק מֵאֵימָתַי (ברכות ח.), אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַמִּי מִשְּׁמֵיהּ (-משמו) דְּעוּלָא, מַאי דִּכְתִיב – על מי נדרש הפסוק (ישעיהו א כח) 'וְעוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ', זֶה אדם הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ, באמצע קריאת התורה, וְיוֹצֵא אל מחוץ לבית הכנסת. אומרת הגמרא, רַבִּי אַבָּהוּ, נָפֵיק בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא – היה יוצא בין עולה אחד לעולה אחר, בזמן שאין קוראים בתורה. בָּעֵי – הסתפק רַב פָּפָּא, בֵּין פְּסוּקָא לִפְסוּקָא – בין פסוק לפסוק, בשעה שמתרגמים את הפסוק הראשון ועדיין לא התחילו בקריאת הפסוק השני, מַאי – מה הדין, האם מותר לצאת מבית הכנסת. אומרת הגמרא, תֵּיקוֹ – תעמוד שאלה זו בספק, ולא נפשטה.