מסכת מועד קטן, פרק א, שיעור 12

הגמרא מביאה מימרות נוספות בענין עשיית מלאכות שונות בחול המועד: וְאָמַר רָבָא, הַאי תּוּחְלָנֵי – אותם תמרים לחים וקשים הנמצאים על העץ, ובוסר הם ואינם ראויים עדיין לאכילה, מִגְזֶרִינְהוּ – לגוזרם ולתולשם מהעץ בחול המועד, שָׁרֵי – מותר, כיון שאם ישארו שם יתקלקלו, והרי זה דבר האבד. מַיְצִינְהוּ – לכובשם במכבש כדי להוציא את לחותם, אֲסִיר – אסור, כיון שיכול לעשות זאת לאחר המועד. רַב פָּפָּא אָמַר, כֵּיוָן דְּמַתְלְעֵי – כיון שאם לא יכבשם מיד לאחר תלישתם מהעץ יתליעו התמרים, כִּפְרַקְמַטְיָא הָאֲבוּדָה דָּמֵי – הרי זה דומה לסחורה העשויה להאבד, וְשָׁרֵי – ומותר גם לכובשם בחול המועד.

וְאָמַר רָבָא, פְּרַקְמַטְיָא כָּל שֶׁהוּא אָסוּר – אסור לעשות סחורה בחול המועד כלל, ואפילו שוה פרוטה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי אָבִין, וּבְדָבָר הָאָבֵד, שאם לא ימכרנו כעת במחיר גבוה יצטרך למוכרו לאחר המועד במחיר זול יותר, ויפסיד, מוּתָּר למוכרו בחול המועד.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רָבִינָא, הֲוָה לֵיהּ הַהוּא עִסְקָא – היתה לו סחורה מסוימת, דְּהֲוָה מִזְדַּבַּן בְּשִׁיתָּא אַלְפֵי דִּינָרֵי – שהיה יכול למוכרה בחול המועד בבת אחת בששת אלפים דינרים, שַׁהְיֵיהּ לְבָתַר חוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – החמיר רבינא על עצמו ונהג לפנים משורת הדין, והשהה את הסחורה לאחר חול המועד, אף שמחמת כן היה נאלץ למכור את הסחורה מעט מעט, ולבסוף הרויח וזַבְנֵיהּ בִּתְרֵיסַר אַלְפֵי דִּינָרֵי – מכרה לאחר המועד במחיר כפול, בשנים עשר אלף זהובים.

מעשה נוסף: רָבִינָא, הֲוָה מַסִּיק זוּזֵי בִּבְנֵי אַקְרָא דְּשַׁנְוָאתָא – היה נוֹשֶׁה מעות בבני הַנָּמֵל של המקום ששמו שַׁנְוָאתָא, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי – בא רבינא לפני רב אשי, אָמַר לֵיהּ – ושאל אותו, מַהוּ לְמֵיזַל עֲלַיְיהוּ הָאִידְּנָא – האם מותר ללכת לתובעם כעת, בחול המועד. אָמַר לֵיהּ רב אשי, כֵּיוָן דְּהָאִידְּנָא מַשְׁכַּחַת לְהוּ – כיון שבזמן זה תמצא אותם בביתם, מחמת המועד, וּבְיוֹמֵי אַחֲרִינֵי לָא מַשְׁכַּחַת לְהוּ – ואם תלך לתובעם בשאר ימות השנה, לא תמצאם בביתם, ולא תוכל לגבות את חובך, כִּפְרַקְמַטְיָא הָאֲבוּדָה דָּמֵי – הרי זה כסחורה בדבר האבד, וְשָׁרֵי – ומותר לך לתובעם בחול המועד.

רַב, שָׁרָא לֵיהּ – התיר לו לְרַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי, לְמִגְדַּל אוֹהָרֵי – לארוג מצודות של דגים העשויות מענפים דקים בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – בחול המועד. מַאי טַעֲמָא – ומה הוא טעם ההיתר, כיון שמַעֲשֶׂה הֶדְיוֹט הוּא, ומותר לעשותו בחול המועד. אֲבָל אוּזְלֵי – אך מצודות גדולות של דגים הארוגות מחוטים, אָסוּר לעשותם בחול המועד, מַאי טַעֲמָא, כיון שמַעֲשֶׂה אוּמָּן הוּא.

רַב יְהוּדָה, שָׁרָא לְאַמִּי תַּנּוּרֵא – התיר לאדם ששמו 'אמי', שהיתה מלאכתו לעשות תנורים, לְמִגְדַּל תַּנּוּרָא – לגבל טיט ולעשות ממנו תנור בחול המועד, וְכן התיר לְרַבָּה בַּר עִסְבִּי לְמִגְדַּל מַהוּלָאתָא – לקלוע חוטים לעשות מהם נפה לניפוי קמח. מקשה הגמרא, אֵינִי – וכי כך הוא הדבר, וְהָאֲמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל לגבי מחלוקת רבי יהודה וחכמים במשנתנו לענין העמדת תנור וכיריים בחול המועד, וְשָׁוִין – הכל מודים שֶׁאֵין גּוֹדְלִין תַּנּוּר לְכַתְּחִלָּה. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא, הָא דְּשָׁרָא – מה שהתיר רַב יְהוּדָה להכין תנור בחול המועד, זהו בִּימוֹת הַחַמָּה, והיינו בחול המועד של פסח (רא"ש), שהתנור מתייבש מהר, דְּאֶפְשָׁר לְמֵיפָא בֵּיהּ בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – שבחול המועד עצמו יהיה אפשר לאפות בו, ונמצא שטורח לצורך המועד. וְהָא דְּאָסַר – ומה שאסר רַבָּה, היינו בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וזהו בחול המועד של סוכות (רא"ש), שהתנור מתייבש רק לאחר ימים רבים, וכיון שלא יהיה ניתן להשתמש בו בחול המועד עצמו, אסור להכינו במועד.