מסכת מעשר שני, פרק ד, משנה יב
משנה יב: הָאוֹמֵר לִבְנוֹ, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּזָוִית זוֹ, וּמָצָא בְזָוִית אַחֶרֶת, הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין. הָיָה שָׁם מָנֶה וּמָצָא מָאתַיִם, הַשְּׁאָר חֻלִּין. מָאתַיִם וּמָצָא מָנֶה, הַכֹּל מַעֲשֵׂר:
משנה יב: הָאוֹמֵר לִבְנוֹ, פירות של מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מונחים בְּזָוִית זוֹ, וּמָצָא הבן פירות בְזָוִית אַחֶרֶת, הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין, כיון שמסתבר שהפירות של מעשר שני שהיו שם כבר ניטלו, ופירות אלו הם פירות אחרים, של חולין.
הָיָה שָׁם מָנֶה – אם אמר לו אביו שיש בזוית זו מנה של מעשר שני, וּמָצָא שם מָאתַיִם, הַשְּׁאָר – המנה הנוסף הוא חֻלִּין, ואין אומרים שכל המאתים הם חולין ואילו המנה של מעשר שני כבר ניטל, אלא אומרים שנוסף על המנה של מעשר שני עוד מנה של חולין. אמר לו אביו שיש שם מָאתַיִם של מעשר שני, וּמָצָא מָנֶה, אין אומרים שניטלו המאתים וזה מנה של חולין, אלא הַכֹּל – המנה שנמצא, מַעֲשֵׂר:
