מסכת מעשרות, פרק א, משנה ב

משנה ב: מֵאֵימָתַי הַפֵּרוֹת חַיָּבוֹת בַּמַּעַשְׂרוֹת. הַתְּאֵנִים, מִשֶּׁיַּבְחִילוּ. הָעֲנָבִים וְהָאֳבָשִׁים, מִשֶּׁהִבְאִישׁוּ. הָאוֹג וְהַתּוּתִים, מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ. וְכָל הָאֲדֻמִּים, מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ. הָרִמּוֹנִים, מִשֶּׁיִּמַּסּוּ. הַתְּמָרִים, מִשֶּׁיָּטִּילוּ שְׂאֹר. הָאֲפַרְסְקִים, מִשֶּׁיָּטִּילוּ גִידִים. הָאֱגוֹזִים, מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ מְגוּרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ קְלִפָּה:

משנה ב: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, אין הפירות חייבים במעשרות עד שיגדלו ויהיו ראויים לאכילה, משנתנו מבררת מהו שיעור זמן זה:

מֵאֵימָתַי הַפֵּרוֹת ראויים לאכילה וחַיָּבוֹת בַּמַּעַשְׂרוֹת, הַתְּאֵנִים, מִשֶּׁיַּבְחִילוּ – משעה שיתחילו להבשיל, והיינו כשראשיהם מלבינים.

הָעֲנָבִים וְהָאֳבָשִׁים (-מין ענבים גרועים), מִשֶּׁהִבְאִישׁוּ – מזמן שניתן לראות את החרצנים שבפנים דרך הקליפה. הָאוֹג (-מין עץ שפירותיו אדומים) וְהַתּוּתִים, מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ. וְכָל הפירות הָאֲדֻמִּים, מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ.

הָרִמּוֹנִים, מִשֶּׁיִּמַּסּוּ – משעה שיתרככו (ואפילו אם יש גרגר אחד ברימון שהתרכך, כל הרימון חייב במעשרות). הַתְּמָרִים, מִשֶּׁיָּטִּילוּ שְׂאֹר – מזמן שיתחילו להיות בהם סדקים, כמו סדקים שיש בשאור.

הָאֲפַרְסְקִים, מִשֶּׁיָּטִּילוּ גִידִים – מזמן שנראים בהם כמין גידים אדומים, שזו תחילת הבשלתם.

הָאֱגוֹזִים, מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ מְגוּרָה – מזמן שהקליפה החיצונית נעשית כמין 'מגורה', והיינו אוצר, כלומר, כשהאוכל הפנימי שבאגוז נפרד מהקליפה החיצונית, ומונח בה כמי שמונח באוצר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, שיעורם הוא מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ קְלִפָּה – מזמן שנוצרת בהם הקליפה הפנימית, הדבוקה לפרי, שאינה נעשית אלא בעת גמר הבשלתם.