מסכת מעשרות, פרק ג, משנה ג
משנה ג: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת בְּזֵיתִים, אָמַר לוֹ עַל מְנָת לֶאֱכֹל זֵיתִים, אוֹכֵל אֶחָד אֶחָד וּפָטוּר. וְאִם צֵרַף, חַיָּב. לְנַכֵּשׁ בִּבְצָלִים, אָמַר לוֹ עַל מְנָת לֶאֱכֹל יָרָק, מְקַרְטֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכֵל. וְאִם צֵרַף, חַיָּב:
משנה ג: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת מלאכה בַּעצי זֵיתִים, לעדור ולחפור באדמה שתחתם, אך אין המלאכה בפירות הזית, ולכן אינו רשאי לאכול מן התורה, ואָמַר לוֹ שיעשה מלאכה עַל מְנָת שתהיה לו רשות לֶאֱכֹל זֵיתִים, הרי זה כמקח, ולכן אוֹכֵל אֶחָד אֶחָד, ולא יותר, וּפָטוּר ממעשרות, כיון שאכילה באופן כזה אינה נחשבת כקביעות המחייבת במעשר. וְאִם צֵרַף שני זיתים או יותר, הרי זה חַיָּב במעשרות, כיון שזו דרך קביעות, וכיון שקבל את הזיתים בדרך מקח חייב במעשרות. שכרו לְנַכֵּשׁ בִּבְצָלִים, והיינו להוציא את הבצלים הרעים מבין הטובים, כיון שאין זו גמר מלאכה אינו אוכל מן התורה, ואם אָמַר לוֹ ששוכרו עַל מְנָת שתהיה לו רשות לֶאֱכֹל יָרָק, ורוצה לאכול מבצלים אלו, מְקַרְטֵם – תולש עָלֶה עָלֶה מהבצל, וְאוֹכֵל. וְאִם צֵרַף כמה עלים, הרי זו דרך קבע, וחַיָּב (והתחדש בזה שאפילו ששני העלים מחוברים בקלח אחד, נחשב הדבר כקביעות המחייבת במעשרות).
