מסכת מעשרות, פרק ג, משנה ד 1

משנה ד: מָצָא קְצִיצוֹת בַּדֶּרֶךְ, אֲפִלּוּ בְצַד שְׂדֵה קְצִיצוֹת, וְכֵן תְּאֵנָה שֶׁהִיא נוֹטָה עַל דֶּרֶךְ, וּמָצָא תַחְתֶּיהָ תְּאֵנִים, מֻתָּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעֲשְׂרוֹת. וּבְזֵיתִים וּבְחָרוּבִים, חַיָּבִים. מָצָא גְרוֹגָרוֹת, אִם דָּרְסוּ רוֹב בְּנֵי אָדָם, חַיָּב, וְאִם לָאו, פָּטוּר.

משנה ד: מָצָא קְצִיצוֹת – תאנים העומדות ליבוש בַּדֶּרֶךְ, אֲפִלּוּ אם מצאם בְצַד שְׂדֵה קְצִיצוֹת -שדה שנשטחו שם תאנים רבות ליבוש), שזו קצת ראיה שגם הקציצות שמצא בדרך הן מאותה שדה, וְכֵן תְּאֵנָה שֶׁהִיא נוֹטָה עַל דֶּרֶךְ – עץ תאנה שענפיה נוטים מעל דרך הילוך הרבים, וּמָצָא תַחְתֶּיהָ תְּאֵנִים, כל אלו מֻתָּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל, אף שיש קצת ראיה שהן שייכות לאותה שדה או אילן השייכים לאדם מסוים, מכל מקום מותר ליטלם, כיון שתאנה הנופלת לארץ נמאסת, ואין ניכר מצורתה מהיכן נפלה, והבעלים מתיאשים ממנה, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעֲשְׂרוֹת, כדין פירות של הפקר, שאם הופקרו קודם שנגמרה מלאכתם פטורים מן המעשר. וּבְזֵיתִים וּבְחָרוּבִים, שבעת נפילתם לארץ אינם נמאסים, וניכר מהיכן נפלו, חַיָּבִים – אסור ליטלם משום גזל, כיון שאין הבעלים מתיאשים מהם, ומחמת כן הם חייבים במעשרות, שאין הבעלים מתיאשים מהם.

מָצָא גְרוֹגָרוֹת, והם תאנים שהתייבשו לגמרי, אִם מצאם בזמן שכבר דָּרְסוּ רוֹב בְּנֵי אָדָם את הגרוגרות שברשותם לעיגולי דבילה, שהם גרוגרות רבות המדובקות יחד בעיגול, אף שמותר ליטלה ואין בכך משום גזל, כיון שמן הסתם התיאשו הבעלים ממנה, אך חַיָּב במעשרות, כיון שאנו אומרים שמן הסתם תאנה זו היא מרוב התאנים, שכבר נדרסו ונגמרה מלאכתן, ואפילו אם הופקרו אחר כך כבר התחייבו במעשר. וְאִם לָאו, שרוב בני העיר עדיין לא דרסו את גרוגרותיהם, אנו אומרים שמן הסתם לא נגמרה מלאכתה להתחייב במעשרות, ופָּטוּר.