מסכת מעשרות, פרק ג, משנה ד 2

המשך משנה ד: מָצָא פִלְחֵי דְבֵלָה, חַיָּב, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵן מִדָּבָר גָּמוּר. וְהֶחָרוּבִין, עַד שֶׁלֹּא כְנָסָן לְרֹאשׁ הַגַּג, מוֹרִיד מֵהֶם לִבְהֵמָה, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר:

המשך משנה ד: מָצָא פִלְחֵי דְבֵלָה – חתיכות שנחתכו מעיגול של דבילה, והיינו עיגול של גרוגרות המדובקות זו בזו, חַיָּב במעשרות, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵן מִדָּבָר גָּמוּר – שהרי מוכח שהן חלק מעיגול דבילה, שעשיית עיגול זה הוא גמר מלאכה המחייב במעשרות (ואף שיתכן שהופרשו עליו מעשרות, מכל מקום כיון שידוע בודאי שהתחייב במעשר, ואין ידוע שהופרשו עליו מעשרות, אין ספק מוציא מידי ודאי, וחייב במעשרות).

עתה דנה המשנה בפירות שאינם מציאה, אלא שייכים לאדם: וְהֶחָרוּבִין, אף שהכניסם לביתו עדיין לא נגמרה מלאכתם להתחייב במעשר, כיון שהיתה הדרך להעלותם לראש הגג כדי לייבשם, ולכן עַד שֶׁלֹּא (-קודם ש)כְנָסָן לְרֹאשׁ הַגַּג, מוֹרִיד מֵהֶם לחצרו להאכילם לִבְהֵמָה, ופָּטוּר מלעשרם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר – מה שישאר מאכילת הבהמה יחזיר לגג ליבוש, וזו ראיה שאכילת הבהמה בדרך זו היא אכילת עראי, ופטור ממעשרות.