מסכת מעשרות, פרק ד, משנה ב
משנה ב: תִּינוֹקוֹת שֶׁטָּמְנוּ תְאֵנִים לְשַׁבָּת, וְשָׁכְחוּ לְעַשְּׂרָן, לֹא יֹאכְלוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ. כַּלְכָּלַת שַׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַלּוֹקֵט אֶת הַכַּלְכָּלָה לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּתְעַשֵּׂר:
משנה ב: התבאר לעיל שיש מקומות מסוימים ה'קובעים' את הפירות לחייבם במעשר, כגון בית, או חצר באופנים מסוימים. וכן התבאר שיש פעולות הקובעות את הפירות למעשר, כגון כבישה או מליחה. משנתנו מבארת שיש 'זמן' הקובע את הפירות למעשר, והיינו אכילתם בשבת. תִּינוֹקוֹת שֶׁטָּמְנוּ תְאֵנִים בשדה לְצורך שַׁבָּת, וְשָׁכְחוּ לְעַשְּׂרָן, כיון שהוכנו לשבת הרי זו קביעות חשובה המחייבת אותם במעשרות, ולכן אפילו אם לבסוף לא נאכלו בשבת עצמה, מכל מקום חל עליהם חיוב לעולם, ולֹא יֹאכְלוּ אותם אפילו לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ, וכל שכן שבשבת עצמה אסור לאוכלם בלא מעשר והשמיעה המשנה חידוש שדין זה שייך אפילו בתינוקות, שמחשבתם והכנתם לשבת קובעת את הפירות לחייבם במעשרות, וכל שכן שאם גדול הכין פירות לשבת, הכנתו מחייבת את הפירות במעשרות לעולם).
כַּלְכָּלַת – סל מלא פירות שהוכן לשַׁבָּת, ובא האדם לאכול מפירות אלו קודם כניסת השבת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מתרומות ומעשרות, כיון שעדיין לא נכנסה השבת, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין, כיון שיוחדו הפירות לשבת, הוקבעו מיד להתחייב בתרומות ומעשרות. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַלּוֹקֵט אֶת הַכַּלְכָּלָה לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ, וכיון שהכין את הפירות לשולחם לחבירו הרי הוא מקפיד עליהם כמו על פירות המוכנים לשבת, הרי זו קביעות החלה מיד, ולֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּתְעַשֵּׂר:
