מסכת מעשרות, פרק ה, משנה ה

שנה ה: הַלּוֹקֵחַ שְׂדֵה יָרָק בְּסוּרְיָא, אִם עַד שֶׁלֹּא בָא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, חַיָּב. וּמִשֶּׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, פָּטוּר, וְלוֹקֵט כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף יִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וִילַקֵּט. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁקָּנָה קַרְקַע, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁלֹּא קָנָה קַרְקַע, אִם עַד שֶׁלֹּא בָא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, פָּטוּר. רַבִּי אוֹמֵר, אַף לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

משנה ה: הַלּוֹקֵחַ שְׂדֵה יָרָק מהנכרי בְּסוּרְיָא, שהיא מהארצות שכבש דוד המלך קודם שכבש את כל ארץ ישראל, ולכן דינה כ'כיבוש יחיד', ודינה כארץ ישראל רק לגבי דינים מסוימים, אִם קנאה עַד שֶׁלֹּא בָא הירק לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, והגיע לעונת מעשרות כשהוא ברשותו, חַיָּב. וּמִשֶּׁבָּא – אך אם קנאו לאחר שכבר הגיע לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, כיון שהיה זה בזמן שהוא ברשות הנכרי, לא החשיבו את המקום כארץ ישראל לענין זה, ופָּטוּר, וְלוֹקֵט כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ, ואפילו ממה שהוסיף לגדול ברשותו. אך לא ישכור פועלים ללקט, מחשש שיבוא לעשות כן אף בשדה שצמחו כל הירקות ברשותו. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אַף יִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וִילַקֵּט, כיון שהוא סובר שלא גזרו בכך איסור. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שיש אופנים שחייב בהפרשת מעשרות משדה זו, בִּזְמַן שֶׁקָּנָה את הקַרְקַע, שאם עדיין לא הגיעו הירקות לעונת המעשרות אצל הגוי, חייב, כיון שהגיעו ברשותו לעונת המעשרות, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁלֹּא קָנָה קַרְקַע, אפילו אִם קנה את הירקות עַד שֶׁלֹּא בָא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, והגיעו לעונה זו בהיותם ברשותו, פָּטוּר, כיון שהקרקע שייכת לגוי, ונמצא שהירק גדל ברשות הגוי. רַבִּי חולק על דברי תנא קמא ואוֹמֵר, אַף אם קנה את הירקות לאחר שהגיעו לעונת המעשרות, חייב להפריש ממה שהוסיף לגדול ברשותו, לְפִי חֶשְׁבּוֹן של מה שגדל ברשותו.