מסכת מעשרות, פרק ה, משנה ו

משנה ו: הַמְתַמֵּד וְנָתַן מַיִם בַּמִּדָּה וּמָצָא כְדֵי מִדָּתוֹ, פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב. מָצָא יוֹתֵר עַל כְּדֵי מִדָּתוֹ, מוֹצִיא עָלָיו מִמָּקוֹם אַחֵר לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

משנה ו: הַמְתַמֵּד – הנותן מים על גבי שמרים של יין, כדי להוציא את טעם היין למים, וְנָתַן מַיִם בַּמִּדָּה, וּמָצָא כְדֵי מִדָּתוֹ, כלומר, שלא נוסף הרבה יותר ממה שנתן, וכגון שנתן שלש מידות של מים ומצא שלש ומחצה מידות, פָּטוּר, ואין המים מתחייבים במעשרות מחמת טעם היין המועט שנוסף בהם, אך אם נתן שלש מידות של מים ומצא ארבע מידות, הרי שנוספה מידה שלמה של יין מהחרצנים, וחייב במעשרות. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב אף בפחות מכך, כיון שהוא סובר שאף אם הניח שלש מידות ומצא שלש ומחצה, כיון שהוא סובר שלא יתכן שרק יצא טעם של יין מהחרצנים ולא נכנס במקומם מים, ואם יצא שיעור חצי כד יין מהחרצנים, הרי כנגד זה בלעו החרצנים חצי כד מים, הרי שבתוך אותם שלש ומחצה כדים יש כד שלם של יין, וחייב במעשרות אך פטור מתרומה, (כיון שהפרשת התרומה נעשית מאומד, והרי היא גם על חלק זה שבלוע בתוך החרצנים). מָצָא יוֹתֵר עַל כְּדֵי מִדָּתוֹ, כלומר, שהניח שלש כדים של מים ומצא ארבעה, לא רק שיכול לעשר ממנו על עצמו, אלא אף מוֹצִיא עָלָיו מעשרות מִמָּקוֹם אַחֵר לְפִי חֶשְׁבּוֹן של היין המעורב במים.