מסכת נגעים, פרק ח, משנה ח

משנה ח: אִם בְּכֻלּוֹ פָרְחָה כְאַחַת, מִתּוֹךְ הַטָּהֳרָה, טָמֵא. וּמִתּוֹךְ הַטֻּמְאָה, טָהוֹר. הַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר, פָּטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים. מִתּוֹךְ הֶחְלֵט, חַיָּב בְּכֻלָּן. זֶה וָזֶה מְטַמְּאִים בְּבִיאָה:

משנה ח: משנתנו ממשיכה בהבאת הכללים של מי ש'הפך כולו לבן', אִם בְּכֻלּוֹ פָרְחָה כְאַחַת – אם פרחה הצרעת בכל גופו מִתּוֹךְ הַטָּהֳרָה – כשהיה טהור, וכגון שעדיין לא בא כלל אל הכהן, הרי הוא טָמֵא. וְאם פרחה הצרעת בכל גופו מִתּוֹךְ הַטֻּמְאָה, כגון שהיתה הצרעת בחלק מגופו עם סימני טומאה, וטימאו הכהן, ולאחר מכן פרחה והתפשטה בכל גופו, הרי הוא טָהוֹר.

הַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר – מי שהסגירו הכהן לשבעה ימים או לשבועיים, ולא נמצאו בו סימני טומאה וטיהרו הכהן, בזמן שהיה מוסגר היה פָּטוּר מִן הַפְּרִיעָה של שערותיו וּמִן הַפְּרִימָה של בגדיו, וּלאחר שנטהר פטור הוא מִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים. מִתּוֹךְ הֶחְלֵט – מי שהיה טמא מוחלט ונטהר, חַיָּב בְּכֻלָּן – בזמן שהיה טמא היה חייב בפריעה ובפרימה, ובזמן שנטהר חייב בתגלחת וצפורים. זֶה וָזֶה – בין מצורע מוסגר ובין מצורע מוחלט, מְטַמְּאִים בְּבִיאָה – אם באו אל האהל, נטמא כל מה שבתוך האהל.