מסכת נגעים, פרק י, משנה ג

משנה ג: הַצּוֹמֵחַ מַצִּיל מִיַּד הַשֵּׂעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּשְׂיוֹן, מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, מְבֻצָּר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָּר. וְהַמְשֹׁאָר מַצִּיל מִיַּד שֵׂעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּשְׂיוֹן, מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, וּמְבֻצָּר. וְאֵינוֹ מַצִּיל מִן הַצַּד, עַד שֶׁיְּהֵא רָחוֹק מִן הַקָּמָה מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת שְׁחֹרָה, אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת לְבָנָה, אֵינָן מַצִּילוֹת:

משנה ג: כפי שהתבאר לעיל, שער צהוב שצמח בנתק שבראש או בזקן, הרי הוא סימן טומאה. אמנם, הַצּוֹמֵחַ – שער שחור חדש שצמח בנתק, הרי הוא מַצִּיל את הנתק מן הטומאה מִיַּד הַסימן של שֵּׂעָר צָהֹב וּמִיַּד הַסימן של פִּשְׂיוֹן, שאפילו אם יש שיער צהוב בנתק, או שהתפשט הנתק, אם צמחו בו שערות שחורות הרי זה סימן טהרה והנתק טהור, בין כששער שחור זה היה מְכֻנָּס במקום אחד, וּבין כשהיה מְפֻזָּר בשני צידי הנתק, כשהוא מְבֻצָּר – מוקף בנתק, שצמח באמצעו, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָּר – כאשר הוא בקצה הנתק, ואינו מוקף בו.

וְהַמְשֹׁאָר – שער שחור ש'נשאר' בנתק מהזמן שקדם לנתק (ולא שצמחו לאחר שנוצר הנתק), הרי גם זה מַצִּיל את הנתק מִיַּד סימן טומאה של שֵׂעָר צָהֹב, וּמִיַּד סימן טומאה של הַפִּשְׂיוֹן, בין כששער שחור מְשֹׁאָר זה מְכֻנָּס וּבין כשהוא מְפֻזָּר, וּבתנאי שיהיה מְבֻצָּר – מוקף בנתק, וְאֵינוֹ מַצִּיל כשהוא מִן הַצַּד – בקצה של הנתק ואינו מוקף בו, עַד שֶׁיְּהֵא רָחוֹק מִן הַקָּמָה – מהשערות המקיפות את הנתק מבחוץ כשיעור מרחק של מְקוֹם צמיחת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, ואז נחשב השער השחור כ'מבוצר', והוא סימן טהרה. היתה שערה אַחַת צְהֻבָּה וּשערה אַחַת שְׁחֹרָה, או שהיתה אַחַת צְהֻבָּה וּשערה אַחַת לְבָנָה, ואפילו באופן שהשערה הצהובה אינה סימן טומאה, וכגון שקדמה לנתק (וכשיטת רבי שמעון לעיל (מ"ב)), אֵינָן מַצִּילוֹת, כיון שרק שתי שערות שחורות נחשבות כסימן טהרה (ואמנם במשנה הבאה תובא מחלוקת בענין זה, וכאן סתמה המשנה כדעת רבי אליעזר בן יעקב).