מסכת נגעים, פרק יא, משנה י

משנה י: נִרְאָה בַּשְּׁתִי הָעוֹמֵד, הָאָרִיג טָהוֹר. נִרְאָה בָאָרִיג, הַשְּׁתִי הָעוֹמֵד טָהוֹר. נִרְאָה בַסָּדִין, שׂוֹרֵף אֶת הַנִּימִין. נִרְאָה בַנִּימִין, הַסָּדִין טָהוֹר. חָלוּק שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, מַצִּיל אֶת הָאֻמְרִיּוֹת שֶׁבּוֹ, אֲפִלּוּ הֵן אַרְגָּמָן:

משנה י: אם התחיל האדם באריגה על ידי העברת חוט ה'ערב' בין חוטי השתי, וגלל את האריג המוכן על גבי הקורה התחתונה המיועדת לכך, וכשסיים את אריגת חלק האריג הנצרך לו עדיין לו חתך את חוטי השתי המחוברים אליו, ונִרְאָה הנגע בַּשְּׁתִי הָעוֹמֵד – בחוטי השתי הסדורים לאריגה קודם שעירבו בהם את חוט ה'ערב', שאין בכוונתו להמשיך ולחבר חוטים אלו לאריג הגלול על הקורה, ומחמת כן הָאָרִיג טָהוֹר, שהרי זהו חיבור העתיד להתנתק. ובאופן זה, אם נִרְאָה הנגע בָאָרִיג, הַשְּׁתִי הָעוֹמֵד טָהוֹר, מאותו טעם שהתבאר, שכיון שעומד האדם לחתוך ולנתק את האריג המוכן מחוטי השתי המחוברים אליו, אין זה נחשב חיבור לענין טומאה. נִרְאָה הנגע בַסָּדִין, והרי הוא טמא שדינו שריפה, שׂוֹרֵף עמו גם אֶת הַנִּימִין – חוטים שבראש ובסוף הסדין העשויים לנוי, כיון שהם טפלים לסדין. אבל אם נִרְאָה הנגע בַנִּימִין, הַסָּדִין עצמו טָהוֹר, כיון שאין הסדין בטל לנימין אלו. חָלוּק שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, ודינו שריפה, מַצִּיל אֶת הָאֻמְרִיּוֹת שֶׁבּוֹ – אין שורפים עמו את שפת החלוק, וגזירת הכתוב היא, שנאמר 'וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד אוֹ אֶת הַשְּׁתִי אוֹ אֶת הָעֵרֶב בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים', וכיון שלשון 'בצמר או בפשתים' שבפסוק מיותרת, דרשו ממנה שאין שורפים את שפת הבגד עם הבגד, ולא רק כשהשפה עשויה ממין שאינו מקבל כלל טומאת נגעים, כגון ממשי או מזהב, אלא אֲפִלּוּ הֵן אַרְגָּמָן, שזהו צמר צבוע באדום, שהצמר הוא מין המיטמא בנגעים, ורק כיון שהוא צבוע אינו מיטמא (כמבואר לעיל (מ"ג)), אף כשהוא מחובר לבגד צמר לבן שנטמא בנגע ודינו שריפה, אינו נשרף עמו.