מסכת נגעים, פרק יג, משנה ז

משנה ז: הַטָּמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר, טָמֵא. הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּמֵא עוֹבֵר, טָהוֹר. אִם עָמַד, טָמֵא. וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת, טָהוֹר. וְאִם הִנִּיחָהּ, הֲרֵי זֶה טָמֵא:

משנה ז: היה הַטָּמֵא – המצורע, המטמא את כל מי שנמצא עמו באותו אהל, עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן, וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר, אף שהטהור לא עצר את הליכתו, מכל מקום הרי הוא טָמֵא, כיון שנאמר על המצורע 'מחוץ למחנה מושבו', ללמד ש'מושבו' טמא, וכיון שעמד והתעכב תחת האילן נעשה אותו מקום 'מושבו' והנכנס אל המקום שתחת האילן נטמא בטומאתו, אף שלא התעכב שם. אבל אם היה הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן, וְהַטָּמֵא עוֹבֵר, נשאר טָהוֹר, כיון של התעכב שם המצורע הטמא ולא נעשה המקום ל'מושבו', ממילא לא נטמא הטהור אף שעמד והתעכב שם. אך אִם עָמַד הטמא, הרי הטהור גם הוא טָמֵא. וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת, שאם הנושא את האבן עבר תחת האילן, ועמד שם אדם טהור, הרי הוא נשאר טָהוֹר. וְאִם הִנִּיחָהּ תחת האילן, או שעמד הנושא אותה תחת האילן, הֲרֵי זֶה טָמֵא.