מסכת נזיר, פרק ד, משנה ה

משנה ה: נִזְרַק עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַדָּמִים, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה עָלֶיהָ אַחַת מִכָּל הַבְּהֵמוֹת, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה. אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטֻּמְאָה, יָפֵר, שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה מְנֻוֶּלֶת. רַבִּי אוֹמֵר, אַף בְּתִגְלַחַת הַטָהָרָה יָפֵר, שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר אִיִ אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה מְגֻלַּחַת:

משנה ה: כפי שהתבאר לעיל, יכול הבעל להפר את נדרי הנזירות של אשתו, ואפילו לאחר שכבר הפרישה קרבנותיה, אמנם אם כבר נִזְרַק עָלֶיהָ (-עבורה) אֶחָד מִן הַדָּמִים של הקרבנות, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, כיון שלאחר זריקת הדם כבר הותרה הנזירות, ומותרת היא לשתות יין ולהטמא למתים, ושוב אין כאן 'עינוי נפש', ואין הבעל יכול להפר נדר שאין בו עינוי נפש. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה עָלֶיהָ אַחַת מִכָּל הַבְּהֵמוֹת, הגם שעדיין לא נזרק דמה, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, כדי שלא לגרום הפסד לקדשים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שלאחר שנזרק הדם או שנשחט הקרבן אינו יכול להפר, בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה, שמגלחת האשה ומביאה קרבנות בסיום ימי נזירות של טהרה, ומכאן ואילך אין לה שום חיובי נזירות, אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטֻּמְאָה, שמגלחת ומביאה קרבנות כשנטמאה באמצע ימי נזירותה, וצריכה לאחר מכן להמשיך בימי נזירות, יָפֵר לה הבעל, כיון שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה מְנֻוֶּלֶת, כלומר, מעונה ומנועה משתיית יין, והרי זה נדר שיש בו עינוי נפש, שיכול הבעל להפר. רַבִּי חולק על דברי תנא קמא ורבי עקיבא, ואוֹמֵר, אַף בְּתִגְלַחַת הַטָהָרָה יָפֵר, הגם שכבר נשחטו קרבנותיה, ונזרק הדם, כיון שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר, אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה מְגֻלַּחַת, והרי אם לא יפר את נדר נזירותה תצטרך לגלח את כל שערה, כדין נזיר שהסתיימו ימי נזירותו בטהרה, וגילוח השיער נחשב כניוול לאשה, ועל ידי שמפר הוא את נדר נזירותה, אינה צריכה לגלח. אמנם תנא קמא סובר שאין זה נחשב ניוול לה, כיון שיכולה להשתמש בפאה נכרית (גמרא).