מסכת נזיר, פרק ה, משנה ג

משנה ג: מִי שֶׁנָּדַר בַּנָּזִיר וְנִשְׁאַל לֶחָכָם וַאֲסָרוֹ, מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר. נִשְׁאַל לֶחָכָם וְהִתִּירוֹ, הָיְתָה לוֹ בְהֵמָה מֻפְרֶשֶׁת, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, אִי אַתֶּם מוֹדִים בָּזֶה שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ טָעוּת שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, אִי אַתֶּם מוֹדִים בְּמִי שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי תְשִׁיעִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, לֹא הַשֵּׁבֶט קִדְּשׁוֹ. וּמָה אִלּוּ טָעָה וְהִנִּיחַ אֶת הַשֵּׁבֶט עַל שְׁמִינִי וְעַל שְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁמָּא עָשָׂה כְלוּם. אֶלָּא כָּתוּב שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הָעֲשִׂירִי, הוּא קִדֵּשׁ אֶת הַתְּשִׁיעִי וְאֶת אַחַד עָשָׂר:

משנה ג: מִי שֶׁנָּדַר בַּנָּזִיר – קיבל על עצמו נדר נזירות, אך היה סבור שאין בלשון זו קבלת נזירות, ולכן לא נזהר מלשתות יין, וְנִשְׁאַל לֶחָכָם, וַאֲסָרוֹ – הורה לו שיש בלשון זו קבלת נזירות, אף על פי שהיה עליו להחמיר מספק כבר בשעה שנדר ולא לשתות יין עד שישאל לחכם, מכל מקום אין קונסים אותו לומר שיצטרך להתחיל את מנין ימי הנזירות משעת הוראת החכם, אלא מוֹנֶה את ימי נזירותו מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר (שהרי אף על פי ששתיית יין אסורה על הנזיר, אינה סותרת את מנין ימי הנזירות כמו טומאה). ואם נִשְׁאַל לֶחָכָם, וְהִתִּירוֹ – הורה לו החכם שאין בלשונו משמעות של קבלת נזירות, והָיְתָה לוֹ בְהֵמָה מֻפְרֶשֶׁת לצורך קרבן נזירות, ועתה התברר שאין לו כלל צורך בה, הרי זו תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר ככל בהמות חולין, כיון שהיתה זו הפרשה בטעות, שטעה וחשב שיש בלשונו קבלת נזירות, והפרשה בטעות אינה חלה.

כיון שהתבאר בהלכה זו שהפרשה בטעות אינה חלה, ואילו לעיל (משנה א) נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין הקדש בטעות, אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, וכי אִי (-אין) אַתֶּם מוֹדִים בָּזֶה, שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ טָעוּת, שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר, וכיון שאתם מודים בנידון זה שאין הקדש בטעות חל כלל, מדוע נחלקתם לעיל לגבי סתם הקדש בטעות, ואמרתם שזהו הקדש. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, אִי אַתֶּם מוֹדִים בְּמִי שֶׁמָנָה את בהמותיו כדי להפריש מעשר בהמה, וטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי שיצא מהעדר בשם 'עֲשִׂירִי', וְכן אם קרא לָעֲשִׂירִי 'תְשִׁיעִי', וְכן אם קרא לְאַחַד עָשָׂר 'עֲשִׂירִי', שֶׁבכל אחד משלשת האופנים הללו, הוּא מְקֻדָּשׁ, ואף על פי שהיתה זו הקדשה בטעות, ומדוע נחלקתם לגבי סתם הקדש בטעות ואמרתם שאינו הקדש. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל כתשובה לשאלתם ממעשר בהמה, לֹא הַשֵּׁבֶט קִדְּשׁוֹ – הרי אין השבט עצמו, שמונה בו את הבהמות, מקדש את הבהמה העשירית, והראיה לכך, וּמָה אִלּוּ טָעָה וְהִנִּיחַ אֶת הַשֵּׁבֶט עַל שְׁמִינִי וְעַל שְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁמָּא עָשָׂה כְלוּם, והרי באופן זה אין ההקדשה חלה כלל, ואף אם קרא לשמיני או לשנים עשר בשם 'עשירי', אֶלָּא כָּתוּב – אותו פסוק שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הָעֲשִׂירִי, הוּא קִדֵּשׁ אֶת הַתְּשִׁיעִי וְאֶת אַחַד עָשָׂר באופן שקרא להם עשירי, כפי שדרשו חכמים מלשונות הפסוקים במעשר בהמה, וכיון שזו גזירת הכתוב מיוחדת לגבי מעשר בהמה, לא ניתן ללמוד ממנה לשאר הקדשות.