מסכת סנהדרין, פרק א, שיעור 6

גָּרְסִינַן בְּפֶרֶק שְׁנֵי דַּיָּינֵי גְּזֵלוֹת (כתובות קה.) האמורא קַרְנָא, הֲוָה שָׁקִיל – היה נוטל מטבע ששמה אַסְתִירָא מִזַכַּאי וְאַסְתִירָא מֵּחַיָיב, כלומר, היה נוטל מטבע מכל אחד מהצדדים, וְדָּאִין לְהוּ דִּינָא – ודן את דינם. תמהה על כך הגמרא, הֵיכִי עָבַד הָכִי – איך היה רשאי לעשות כן, וְהָא כְּתִיב (שמות כג ח) 'וְשֹׁחַד לֹא תִּקַּח', והיינו אפילו אם נוטלו על מנת לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. וּמַסְקָנָא – והסיקה שם הגמרא, שהאיסור הוא רק כשנוטל ממון בתורת שוחד, ואילו קרנא, אֲגַר בְּטֵילָה דִּידֵיהּ הֲוָה שָׁקִיל – היה נוטל שכר על כך שמחמת הדין היה מתבטל ממלאכתו, דְּהָוֵי תָאהִי בְּאַמְבְרָא דְּחַמְרָא – שהיתה אומנותו להריח באוצרות של יין, ויודע על ידי הריח איזה יין עתיד להתקלקל בקרוב, כדי שימכרוהו מיד, וְיָהִיבוּ לֵיהּ זוּזָא כָּל יוֹמָא – והיו נותנים לו בכל יום זוז בשכרו, כי עבודתו בזה היתה מצויה לו תמיד, וְכִי הֲוָה אָתִי דִּינָא לְקַמֵּיהּ – וכאשר היה בא לפניו דין תורה, אָמַר לְהוּ לבעלי הדינים, הָבוּ לִי זוּזָא אֲגַר בַּטְלָנִי – תנו לי זוז בשכר זה שאני בטל ממלאכתי עבורכם.

כִּי הָא דְּרַב הוּנָא – וכפי שנהג כן גם רב הונא, דכִּי הֲוָה אָתִי דִּינָא לְקַמֵּיהּ – שכאשר היה בא לפניו דין תורה, אָמַר לְהוּ לבעלי הדין, הָבוּ לִי גַּבְרָא דְּדָלִי לִי בַּחַרִיקָאִי – הביאו לי אדם שיעמוד במקומי לשאוב מים ולהשקות את שדותי, וְאֵידוּן לְכוּ דִּינָא – ואדון את דינכם.

אמנם מוסיפה הגמרא, וְדַוְקָא בְּטֵילָא דְּמוּכָח כִּי הָא – רק באופנים כעין אלו, שניכר שהוא מתבטל ממלאכתו מחמת הדין, הוּא דְּשָׁרֵי לֵיהּ לַדַּיָּן לְמִשְׁקָל – רק שכר זה מותר לדיין ליטול, אֲבָל בְּטֵילָא דְּלֹא מוּכָח – אבל שכר בטלה שאינו ניכר לכל, כגון שאין לו מלאכה מסוימת שהוא יכול לעסוק בה, אַסִּיר – אסור לו ליטול שכר מבעלי הדין.

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, הַאי דַּיָּינָא דְּשָׁאִיל שְׁאִילְתָא – דיין הרגיל לשאול מבני עירו בהמות וכלים, פָסִיל לְמֵידַן דִּינָא – פסול לדון את אותם בני אדם שהוא שואל מהם, וְלֹא אֲמָרָן – אך לא נאמר דין זה אֶלָּא באופן דְּלֵית לֵיהּ לְאוֹשׁוּלֵי – שאין לו דברים משלו להשאיל להם, אֲבָל אִית לֵיהּ לְאוֹשׁוּלֵי – אבל אם גם לו יש דברים שהוא משאיל להם, ונמצא שהם נהנים ממנו כפי שהוא נהנה מהם, לֵית לָן בָּהּ – אין בזה חשש, ורשאי לדונם.

אָמַר רַב פָּפָּא, לֹא לִידוֹן אִינִישׁ דִּינָא – לא ידון אדם את הדין, לֹא לְמָאן דְּרָחִים לֵיהּ – לא את מי שהוא אוהב, וְלֹא לְמָאן דְּסָנִי לֵיהּ – ולא את מי שהוא שונא, והטעם לכך, דְּרָחִים לֵיהּ, לֹא חֲזִי לֵיהּ חוֹבָה – כיון שאינו רואה צד חובה לאהובו, ודְּסָנִי לֵיהּ לֹא חֲזִי לֵיהּ זַכּוּתָא – ואינו רואה צד זכות למי ששנאוי עליו.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק 'וְשֹׁחַד לֹא תִּקַּח', אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר שֹׁוחַד מָמוֹן שהוא אסור, אֶלָּא אֲפִילוּ שֹׁחַד דְּבָרִים נָמֵי [-גם כן] אָסוּר, ויש ללמוד זאת מִדְּלָא כְּתִיב – מכך שלא נאמר בפסוק 'בֶּצַע (כסף) [לֹא תִּקַּח]. ומבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – מה היא הדוגמא לשֹׁחַד דְּבָרִים, ומשיבה, כִּי הָא – כמו מעשה זה, דִּשְׁמוּאֵל, הֲוָה קָא עָבַר בְּמַעְבָּרָא – היה עובר את הנהר על גבי גשר, אָתָא הַהוּא גַּבְרָא – בא אדם אחד, יָהֵב לֵיהּ יְדָא – הושיט לו את ידו וסייע לו, אָמַר לֵיהּ שמואל, מַאי עַבִידְתֵּיךְ – מה מעשיך, אָמַר לֵיהּ אותו אדם, דִּינָא אִית לִי – יש לי דין תורה, אָמַר לֵיהּ שמואל, פָּסִילְנָא לְךָ לְדִינָא – הרי אני פסול לדון אותך, כיון שסייעת לי, והרי זה כשוחד. וכן היה מעשה באַמֵימָר, דהֲוָה יָתִיב וְקָא דָּאִין דִּינָא – שהיה יושב ודן דין תורה, פָּרַח גַּדְפָא – ופרח עוף וְהֲוָה יָתִיב לֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ – והתיישב על ראשו של אמימר, אָתָא הַהוּא גַּבְרָא – בא אדם אחד ושַׁקְלֵיהּ – נטל את העוף והסירו מראשו של אמימר, אָמַר לֵיהּ אמימר, מַאי עַבִידְתֵּיךְ – מה מעשיך, אָמַר לֵיהּ, דִּינָא אִית לִי – יש לי דין תורה, אָמַר לֵיהּ אמימר, פְּסִילְנָא לְךָ לְדִינָא, כיון שעשית לי טובה. וכן היה מעשה במַר עוּקְבָא, דהֲוָה שָׁדִי רוֹקָא קַמֵּיהּ – שהיה רוק מוטל על הארץ לפניו, אָתָא הַהוּא גַּבְרָא – ובא אדם אחד, וכַּסְיֵיהּ – כיסה את אותו רוק, אָמַר לֵיהּ מר עוקבא, מַאי עַבִידְתֵּיךְ – מה מעשיך, אָמַר לֵיהּ, דִּינָא אִית לִי – יש לי דין תורה. אָמַר לֵיהּ, פְּסִילְנָא לְךָ לְדִינָא, מחמת הטובה שעשית לי.