מסכת עבודה זרה, חזרה, פרק ד, ה-ט

פרק ד, משנה ה: גוי הקוטע אבר מהעבודה זרה, או שמועך את צורת פניו, הרי זה ביטלו. אך אם רק ביזה אותה, כגון שירק או השתין בפניה, גררה בטיט או השליך עליה צואה, אינה בטלה, כיון שיתכן שכעס עליה לפי שעה, ויחזור לעובדה. מכרה לגוי או נתנה כמשכון, לדעת רבי ביטלה, ולחכמים לא ביטלה [ואם מכרה לצורף ישראל, לדברי הכל ביטלה].
משנה ו: עבודה זרה שהלכו עובדיה למקום אחר ולא לקחוה עמם, אם היה זה בזמן שלום, הרי זה כאילו ביטלוה בפירוש, ומותרת. אך אם היה זה בשעת מלחמה, ומחמת טירדתם לא לקחוה, אינה בטילה ואסורה. אבני גזית העומדים בדרכים, וכשהמלך עובר שם מניחים על גביהן עבודה זרה כדי שישתחווה לה המלך, אין האבנים נאסרות, כיון שאינן מיוחדות לעבודה זרה תמיד, וגם כשמניחים שם עבודה זרה לכבוד המלך, לפעמים עובר המלך במקום אחר ואינו חושש לה.
משנה ז: אף על פי שיכול הקדוש ברוך הוא לאבד מן העולם את העבודות זרות, אינו עושה כן, שהרי הגויים עובדים לשמש ולירח ולכל צבא השמים, ואין ראוי לאבד את העולם מפני השוטים, ומחמת כן אינו מאבד שום עבודה זרה, אף שאין לעולם צורך בה, כדי שלא יאמרו העובדים לצבא השמים שזו ראיה שיש ממש בעבודה זרה שלהם, שמחמת כן לא אבדה.
משנה ח: מותר לקנות מגוי גת של ענבים שהגוי דרך את ענביה, ואפילו אם נטל הגוי ענבים בידו ממש, כיון שלדעת משנה זו אין היין נאסר במגע הגוי עד שירד לבור שבו נאסף היין. אך אם נגע הגוי במה שבבור, הרי הוא נאסר במגעו [וההלכה אינה כן, אלא מיד כשהתחיל היין להמשך ולזרום לחלק התחתון של הגת, נאסר הוא במגע הגוי].
משנה ט: מותר ליהודי להשכיר את עצמו לגוי לדרוך עמו ענבים בגת, ואף שאסור להשתכר באיסורי הנאה, סובר תנא זה שבזמן הדריכה בגת אין הענבים והיין נאסרים. אבל אסור לבצור ענבים מהכרם יחד עם הגוי, כיון שהוא מניחם בגת טמאה, וסובר תנא זה שאסור לגרום טומאה אפילו לחולין שבארץ ישראל, ואפילו הם של גוי. ישראל הבוצר פירותיו בטומאה, ועובר בכך איסור, שהרי הוא מטמא גם את חלק התרומות והמעשרות, אסור לסייע לו בבצירת הענבים ודריכתם, אך מותר לסייע לו במלאכות הנעשות קודם הבצירה או לאחר הדריכה. נחתום יהודי האופה פת בטומאה, אסור לסייע לו בלישת הפת ועריכתה, אבל מותר לסייע לו בהולכת הפת לאופה, כיון שזו מלאכה הנעשית לאחר שכבר הסתיימה הלישה והעריכה, וכבר נטמאו הככרות.