מסכת עירובין, פסקי הלכות, פרק י

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים כיצד הוא עושה לובשן כדרכן מניח של יד בידו של ראש בראשו ונכנס וחולצן בבית וחוזר ויוצא ולובש זוג שני וחולצן עד שיכניס את כולן, ואם היו הרבה ולא נשאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש הרי זה מחשיך עליהם ומכניסן במוצאי שבת, ואם היה בימי השמד שמתירא לישב ולשמרן עד הערב מפני הגוים מכסן במקומן ומניחן והולך. (שבת פרק יט הלכה כג)

ב. היה מתיירא להחשיך עליהן מפני הליסטים נוטל את כולן כאחת ומוליכן פחות פחות מארבע אמות או נותנן לחבירו בתוך ארבע אמות וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה, במה דברים אמורים בשהיו בהן רצועותיהן והן מקושרין קשר של תפילין שודאי תפילין הן אבל אם לא היו רצועותיהן מקושרות אינו נזקק להן. (שבת פרק יט הלכה כד)

ג. לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ארבע אמות, וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו אפילו הן מאה, ואף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת מותר, מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו. (שבת פרק יב הלכה יז)

ד. לא יצא החייט במחטו בידו ולא הלבלר בקולמוסו ערב שבת סמוך לחשיכה שמא ישכח ויוציא, וחייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה שמא יהיה שם דבר שכוח ויצא בו בשבת, ומותר לצאת בתפילין ערב שבת עם חשיכה הואיל וחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת אינו שוכחן, שכח ויצא בהן לרשות הרבים ונזכר שיש לו תפילין בראשו מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו או לבית המדרש. (שבת פרק יט הלכה כו)

ה. הקורא בספר בכרמלית ונתגלגל מקצת הספר לרה"ר ומקצתו בידו, אם נתגלגל חוץ לארבע אמות הופכו על הכתב ומניחו, גזירה שמא ישמט כולו מידו ויעבירנו ארבע אמות, נתגלגל לתוך ארבע אמות גוללו אצלו, וכן אם נתגלגל לרה"י גוללו אצלו, היה קורא ברה"י ונתגלגל לרה"ר אם נח בה הופכו על הכתב, ואם לא נח אלא היה תלוי באויר רה"ר ולא הגיע לארץ גוללו אצלו. (שבת פרק טו הלכה כא)

ו. כותבי ספרים תפילין ומזוזות אסור להם להפך היריעה על פניה אלא פורש עליה בגד או כופלה. (תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א הלכה יז)

ז. ומותר להניח ספר תורה על גבי ספר תורה ואין צריך לומר על גבי חומשים, ומניחין החומשין על גבי נביאים וכתובים, אבל אין מניחין נביאים וכתובים על גבי חומשים ולא חומשים על גבי ספר תורה, וכל כתבי הקדש אפילו הלכות ואגדות אסור לזרקן, הקמיעין שיש בהם ענינים של כתבי הקודש אין נכנסין בהן לבית הכסא אלא אם כן היו מחופות עור. (תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י הלכה ה)

ח. זיז שלפני החלון יוצא באויר שעל רה"ר, אם היה למעלה מעשרה טפחים מותר להשתמש עליו שאין רה"ר תופסת אלא עד עשרה טפחים, לפיכך מותר להשתמש בכל הכותל עד עשרה טפחים התחתונים. (שבת פרק טו הלכה ד)

ט. במה דברים אמורים כשהיה זיז אחד יוצא באויר, אבל אם היו יוצאים בכותל שני זיזין זה למטה מזה אף על פי ששניהם למעלה מעשרה, אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ארבעה על ארבעה אסור להשתמש עליו, מפני שהוא רשות בפני עצמו והזיז שתחתיו רשות אחרת, ואסרו זה על זה, שאין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת. (שבת פרק טו הלכה ה)

י. אין בעליון ארבעה ואין בתחתון ארבעה, משתמש בשניהן וכן בכל הכותל עד עשרה טפחים התחתונים, היה בתחתון ארבעה והעליון אין בו ארבעה אינו משתמש בעליון אלא כנגד חלונו בלבד, אבל בשאר הזיז שבשני צדדי החלון אסור להשתמש מפני זה שתחתיו שחלק רשות לעצמו. (שבת פרק טו הלכה ו)

יא. כל זיז היוצא על אויר רה"ר שמותר להשתמש עליו, כשהוא משתמש בו אין נותנין עליו ואין נוטלין ממנו אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהן שאם יפלו לרה"ר ישברו, אבל שאר כלים ואוכלין אסור שמא יפלו לרה"ר ויביאם. (שבת פרק טו הלכה ז)

יב. עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד כולה, ועומד ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות, ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת, וכן עומד אדם ברשות היחיד ופותח ברשות הרבים, ברשות הרבים ופותח ברשות היחיד, בהמה שהיתה רובה בחוץ וראשה בפנים אובסין אותה, ובגמל עד שיהא ראשו ורובו בפנים הואיל וצוארו ארוך. (שבת פרק טו הלכה א)

יג. היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחישב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות חייב, מפני שמחשבתו משימה פיו מקום ארבעה אף על פי שלא הוציא כדרך המוציאין, וכן מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו והשתין מים או רקק ברשות שניה חייב שהרי עקר מרשות זו והניח ברשות שניה ומחשבתו עושה אותו כאילו עקר מעל גבי מקום ארבעה, היה עומד ברשות זו ופי אמה ברשות שניה והשתין בה פטור. (שבת פרק יג הלכה ג)

יד. לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר, ברה"ר וישתה ברה"י, אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, במה דברים אמורים כשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להן, גזירה שמא יוציאם, אבל אם היו כלים שאינן נאים שאינו צריך להן, או שהיה הבור בכרמלית אף על פי שהכלים נאים, מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו ואף על פי שלא הכניס ראשו ורובו. (שבת פרק טו הלכה ב)

טו. עומד אדם ברה"ר וקולט מן האויר מן המים המקלחין מן הצנור או מן הכותל ושותה, ובלבד שלא יגע בצנור או בכותל ויקלוט מעל גבן, ואם נגע אם היה מקום שנגע בו למעלה מעשרה בפחות משלשה סמוך לגג הרי זה אסור, שנמצא כעוקר מעל הגג שהוא רה"י, וכן אם היה בצנור ארבעה על ארבעה, בין שהיה הצנור בתוך עשרה בין שהיה למעלה מעשרה וקלט ממנו מים הרי זה אסור, ולמה אינו חייב מפני שלא נחו המים אלא הרי הן נזחלין והולכין. (שבת פרק טו הלכה ג)

טז. בור ברה"ר וחלון על גביו הבור וחולייתו מצטרפים לעשרה וממלאין ממנו בשבת, במה דברים אמורים כשהיה סמוך לכותל בתוך ארבעה טפחים שאין אדם יכול לעבור שם, אבל אם היה מופלג אין ממלאין ממנו אלא אם כן היתה חולייתו גבוהה עשרה שנמצא הדלי כשיצא מן החוליא יצא למקום פטור. (שבת פרק טו הלכה ט)

יז. אשפה ברה"ר גבוהה עשרה טפחים וחלון על גבה שופכין לה מים בשבת, במה דברים אמורים באשפה של רבים שאין דרכה להפנות, אבל של יחיד אין שופכין עליה שמא תתפנה ונמצאו שופכין כדרכן ברה"ר. (שבת פרק טו הלכה י)

יח. אילן שהוא מיסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים ממלא בין בדיו ועליו תבן וקש וכיוצא בהן וקושרן בארץ עד שיעמוד ברוח מצויה ולא יתנדנד ומטלטל תחת כולו, והוא שיהיה תחתיו עד בית סאתים, אבל אם היה יתר מבית סאתים אין מטלטלין תחתיו אלא בארבע אמות מפני שתחתיו מקום שלא הוקף לדירה הוא. (שבת פרק טז הלכה כד)

יט. התולש חייב משום קוצר, לפיכך אסור לרדות דבש מכוורת בשבת מפני שהוא כתולש, אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין נתלין באילן ואין נסמכין באילן, ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום כולו, ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל גזרה שמא יתלוש. (שבת פרק כא הלכה ו)

כ. אילן שהיו שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים אסור לישב עליהן, ואם אינן גבוהין שלשה הרי הן כארץ, היו באין מלמעלה משלשה לתוך שלשה מותר להשתמש בהן, היו גבוהין שלשה אף על פי שצדן אחד שוה לארץ או שיש חלל תחתיהן שלשה אסור לישב עליהן. (שבת פרק כא הלכה ח)

כא. אין רוכבין על גבי בהמה בשבת גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה, ואין נתלין בבהמה ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה בשבת, ואין נסמכין לצדי בהמה, וצדי צדדין מותרין, עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד, במזיד אסור לירד, ובבהמה אפילו במזיד ירד משום צער בעלי חיים, וכן פורקין המשאוי מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים. (שבת פרק כא הלכה ט)

כב. דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר, כיצד גורר אדם מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוין, וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש, ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש, פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אף על פי שמשיר צרורות, וכן כל דבר שאינו מתכוין כגון זה הרי זה מותר. (שבת פרק א הלכה ה)

כג. אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח, וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשיתעכל המזון שבמעיו, ולא יקל בראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה, הרי הוא אומר בקבלה מגיד לאדם מה שיחו, אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין, ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה ישינה, ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם, יספר וישחק מעט עמה כדי שתתישב נפשה ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד. (דעות פרק ה הלכה ד)

כד. אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר, הרי שהיתה שבת ולא היה לו בית אחר והיה הנר דלוק הרי זה לא ישמש כלל, וכן אסור לישראלי לשמש מטתו ביום, שעזות פנים היא לו, ואם היה תלמיד חכם שאינו בא להמשך בכך הרי זה מאפיל בטליתו ומשמש, ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול ודרך קדושה לשמש באמצע הלילה. (איסורי ביאה פרק כא הלכה י)

כה. דלת שהיה לה ציר אף על פי שאין לה עתה ציר שהכינה לסתום בה מקום מוקצה והיא נגררת שנוטלין אותה וסותמין בה, וכן חדקים שסותמין בהן הפרצה, וכן מחצלת הנגררת, בזמן שקשורין ותלויין בכותל סותמין בהן ונועלים בהם ואם לאו אין נועלין בהן, ואם היו גבוהים מעל הארץ נועלין בהן. (שבת פרק כו הלכה ח)

כו. דלת שהיא לוח אחד ששומטין אותה ונועלין בה אם לא היה לה למטה כן כמו אסקופה שמוכיח עליה שהיא כלי מוכן לנעילה אין נועלין בה, ואם יש למטה אסקופה נועלים בה, וכן נגר שיש בראשו קלוסטרא שמוכחת עליו שהוא כלי מוכן לנעילה ואינו קורה כשאר הקורות נועלין בו בשבת. (שבת פרק כו הלכה ט)

כז. עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד כולה, ועומד ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות, ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת, וכן עומד אדם ברשות היחיד ופותח ברשות הרבים, ברשות הרבים ופותח ברשות היחיד, בהמה שהיתה רובה בחוץ וראשה בפנים אובסין אותה, ובגמל עד שיהא ראשו ורובו בפנים הואיל וצוארו ארוך. (שבת פרק טו הלכה א)

כח. נגר שאין בראשו קלוסטרא אם היה קשור ותלוי בדלת נועלין בו, וכן אם היה ניטל ואגדו עמו, אבל אם היה אגדו קבוע בדלת והיה הנגר נשמט כמו קורה ומניחין אותו בזוית וחוזרין ונועלין בו בעת שרוצין הרי זה אסור לנעול בו שאין עליו תורת כלי ואינו אגוד ואין בו אגד להוכיח עליו. (שבת פרק כו הלכה י)

כט. נגר שאין בראשו קלוסטרא אם היה קשור ותלוי בדלת נועלין בו, וכן אם היה ניטל ואגדו עמו, אבל אם היה אגדו קבוע בדלת והיה הנגר נשמט כמו קורה ומניחין אותו בזוית וחוזרין ונועלין בו בעת שרוצין הרי זה אסור לנעול בו שאין עליו תורת כלי ואינו אגוד ואין בו אגד להוכיח עליו. (שבת פרק כו הלכה י)

ל. וכל שאינו כלי כגון אבנים ומעות וקנים וקורות וכיוצא בהן אסור לטלטלן, אבן גדולה או קורה גדולה אף על פי שהיא ניטלת בעשרה בני אדם אם יש תורת כלי עליה מטלטלים אותה, דלתות הבית אף על פי שהן כלים לא הוכנו לטלטל לפיכך אם נתפרקו אפילו בשבת אין מטלטלין אותן, וכן העפר והחול והמת אין מזיזין אותן ממקומו, ובן שמונה חי הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו. (שבת פרק כה הלכה ו)

לא. התוקע חייב משום בונה לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין אותן ולא מחזירין גזירה שמא יתקע, אבל דלת שידה תיבה ומגדל ושאר דלתות הכלים נוטלין ולא מחזירין, ואם נשמט ציר התחתון שלהן דוחקין אותו למקומו, ובמקדש מחזירין אותו, אבל ציר העליון שנשמט אסור להחזירו בכל מקום גזירה שמא יתקע. (שבת פרק כב הלכה כה)

לב. רטיה שפרשה על גבי כלי מחזירין אותה, ואם פרשה על גבי קרקע אסור להחזירה, ומניחין רטיה על גבי המכה לכתחלה במקדש שאין איסור שבות במקדש, ובכל מקום מקנחין פי המכה ואין מקנחין את הרטיה שמא ימרח. (שבת פרק כא הלכה כז)

לג. מותר לקשור קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה, כגון שיקשור למדוד שיעור משיעורי התורה, נימת כנור שנפסקה קושרין אותה במקדש אבל לא במדינה, ולא יקשור נימא לכתחלה אפילו במקדש. (שבת פרק י הלכה ו)

לד. הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו הרי זה תולדת גוזז וחייב, והוא שיטול בכלי, אבל אם נטלן בידו בין לו בין לאחר פטור, וכן החותך יבולת מגופו בין ביד בין בכלי פטור בין לו בין לאחר, ומותר לחתוך יבולת במקדש ביד אבל לא בכלי, ואם היתה יבשה חותכה אף בכלי ועובד. (שבת פרק ט הלכה ח)

לה. כהן שלקה באצבעו מותר לכרוך עליה גמי בשבת, או בגד שאין בו שלש על שלש ועובד, ואם נתכוון להוציא דם אסור, והוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשרו לכלי בשעת עבודה. (כלי המקדש פרק י הלכה ט)

לו. אין נותנין יין לתוך העין אבל נותן הוא על גב העין, ורוק תפל אפילו על גב העין אסור, קילור ששרה אותו מערב שבת מעבירו על גב עינו בשבת ואינו חושש, מי שלקה באצבעו לא יכרוך עליו גמי כדי לרפאותו ולא ידחקנו בידו כדי להוציא ממנו דם. (שבת פרק כא הלכה כה)

לז. ואחר שזורקין את הדם מטיב זה שבהיכל חמש נרות ויוצאין שניהן מן ההיכל, ואלו שבבית המטבחים מפשיטין ומנתחין וכל אחד ואחד מעלה אבר שזכה בו לכבש, ונותנין האיברים מחצי כבש ולמטה במערבו, ושל מוספין היו נותנין אותן מחצי כבש ולמטה במזרחו, ושל ראשי חדשים נותנין על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן במקום הילוך רגלי הכהנים כדי לפרסמו שהוא ראש חדש, ומולחין שם את האיברים וזורקין מלח על גבי הכבש אפילו בשבת, כדי שלא יחליק ויפלו הכהנים שם בעת הליכתן בעצים למערכה, ואף על פי שהמלח חוצץ בין רגליהם ובין הכבש הואיל ואין ההולכה הזאת עבודה אינן חוששין. (תמידין ומוספין פרק ו הלכה ג)

לח. חצר שנתקלקלה בימי הגשמים מביא תבן ומרדה בה, וכשהוא מרדה לא ירדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא להשוות גומות. (שבת פרק כא הלכה ד)

לט. כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש, ומפני זה הגורר כל שהוא או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן חייב, לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים בין בשאר דברים, אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקשקש את האגוז לתינוק או לשחק לו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בו אסור גזירה שמא יתקן כלי שיר. (שבת פרק כג הלכה ד)

מ. נשים המשחקות באגוזים ושקדים וכיוצא בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבאו להשוות גומות, ואסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות אלא א"כ היה רצוף באבנים, ומותר לזלף מים על גבי הקרקע ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אינו מתכוין לכך, אין סכין את הקרקע ואפילו היה רצוף באבנים ואין נופחין אותו ואין מדיחין אותו אפילו ביום טוב כל שכן בשבת, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא להשוות גומות בזמן שהוא עושה כן במקום שאינו רצוף. (שבת פרק כא הלכה ג)

מא. כל מקום שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו קרבן, אם נמצאת שם טומאה בשבת מוציאין אותה, ושאר המקומות כופין עליו כלי עד אחר שבת, וכשהן מוציאין אין מוציאין אותה אלא בפשוטי כלי עץ שאין מקבל טומאה שלא לרבות את הטומאה. (ביאת המקדש פרק ג הלכה כ)