מסכת עירובין, פרק א, משנה ד

משנה ד: רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וּבְרִיאָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְחָבָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ בְּרִיאָה:

ממשיכה המשנה בדיני קורה זו: כפי שהתבאר, צריכה הקורה להיות רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וּצריכה להיות גם בְּרִיאָה – חזקה כְּדֵי שתוכל לְקַבֵּל אָרִיחַ – שורת אריחי בנין לכל אורכה ולא תישבר מכובדם (רבינו יהונתן), ועל ידי זה ניכר שהונחה בקביעות, ולא באופן עראי, ויש היכר לעוברים ושבים שאין לטלטל ממנה לרשות הרבים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אין טעם הנחת הקורה משום 'היכר', אלא משום שנחשבת היא כ'מחיצה' ממש, ולכן די בכך שתהיה רְחָבָה כדי לקבל אריח, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ בְּרִיאָה בשיעור זה.