מסכת עירובין, פרק א, שיעור 15

אָמַר רָבָא, עָשָׂה לֶחִי לְמָבוֹי, וְהִגְבִּיהוֹ – הגביה את הלחי מִן הַקַּרְקַע שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, כגון שחיברו לכותל המבוי בגובה שלשה טפחים מהקרקע, אוֹ שֶׁהִפְלִיגוֹ – הרחיקו מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טפחים, לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם, ולא הותר המבוי. וַאֲפִילוּ לְדעת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר אַמְרִינָן 'לָבוּד' – שהוא סובר שחלל עד ארבעה טפחים נחשב כאילו הוא סתום [כאשר יש בכך צורך דיני, כגון בדפנות סוכה וכדומה], ואם כן אף כאן היה לנו להחשיב את הלחי כאילו היא נמשכת ומגיעה עד הקרקע, אין הדבר כן, כיון דהַנֵי מִילֵּי – דין זה של לבוד נאמר רק לְמַעְלָה – כאשר החלל נמצא למעלה, ואנו מחשיבים אותו כסתום, וכגון ב'קורה' המונחת לרוחב המבוי ואינה מגיעה עד הכותל ממש, שאם החלל פחות מארבע טפחים אנו אומרים דין 'לבוד', ומתירים על ידה את המבוי. אֲבָל כשהחלל לְמַטָּה, וכגון כאן שהלחי אינה מגיעה עד לקרקע, כֵּיוָן דְּהַוְיָא לָהּ כִּמְחִיצָה שֶׁהַגְּדָיִים בּוֹקְעִין בָּהּ – כיון שלחי זו נחשבת כמחיצה שגדיים יכולים לעבור בה, כיון שיש גובה של שלשה טפחים חלל תחתיה, לֹא – אין אומרים בזה דין לבוד, ואין זו לחי המועילה להכשיר את המבוי. אמנם למעלה, שאין שייכת בקיעת גדיים, אומרים דין לבוד.

שנינו במשנה 'לחיים שאמרו כו' ורוחבן ועוביין כל שהוא, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, רָחְבָּן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים'. אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסִי, לֹא בְּהִלְמֵי – לא בענין הכנת מי מלח בשבת, שהוא אוסר אפילו הכנת מי מלח מועטים [אלא הלכה כחכמים, המתירים הכנת מי מלח מועטים, ואוסרים הכנת מי מלח מרובים], וְלֹא בִּלְחָיַיִם, והיינו בדין האמור במשנתנו, אין הלכה כרבי יוסי שרוחב הלחיים צריך להיות שלשה טפחים, אלא הלכה כחכמים, שדי ברוחב כל שהוא. אָמַר לֵיהּ רַב בּוּנָא בַּר חִינְנָא לרב יוסף, בְּהִלְמֵי אָמַרְתְּ לָן – רק לגבי הכנת מי מלח בשבת אמרת לנו שהלכה כחכמים, אבל בִּלְחָיַיִם, שבזה נחלקו במשנתנו, לֹא אָמַרְתְּ לָן – לא אמרת לנו שהלכה כחכמים.

מביאה הגמרא לשון נוספת בענין זה: רַב רְחוּמֵי מָתְנֵי הָכִי – רב רחומי שנה כך, אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב – בשם רב אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסִי, לֹא בְּהִלְמֵי וְלֹא בִּלְחָיַיִם. אָמְרֵי לֵיהּ – אמרו לו לרב רחומי, אָמַרְתְּ – האם אמרת כן, שאין הלכה כרבי יוסי בנידונים אלו. אָמַר לְהוּ – השיב להם, לֹא, כיון שחזר בו וסבר שיש לפסוק כרבי יוסי אף בנידונים אלו. אָמַר רָבָא, 'הָאֱלֹהִים' – לשון שבועה, אֲמָרָהּ – אמר כן רב רחומי, שאין הלכה כרבי יוסי, וְגַמִירְנָא לָהּ מִינֵּיהּ – ואני בעצמי למדתי ממנו דבר זה. מבררת הגמרא, וּמַאי טַעֲמָהּ הָדַר בֵּיהּ – ומדוע חזר בו רב רחומי מדבריו, ופסק כרבי יוסי, מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹסִי נִמּוּקוֹ עִמּוֹ – סברתו וטעמו עימו בכל מקום, וכפי שמנו את שבחו של רבי יוסי (גיטין סז.) ש'נימוקו עימו', ומחמת כן ראוי לפסוק הלכה כדבריו תמיד. אָמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חַנִּין לְאַבַּיֵי, הִלְכְתָא מַאי – כדעת מי יש לפסוק את ההלכה, האם כחכמים או כרבי יוסי. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, פּוּק חֲזִי מַאי עַמָּא דְּבַּר – צא וראה כיצד נוהגים העם. ומבאר הרי"ף את כוונתו, כְּלוֹמַר, כְּרַבָּנָן נָהוּג עַלְמָא – הרי הכל נוהגים בענין זה כחכמים, שדי בלחי הרחבה כל שהוא, וְלֹא כְּרַבִּי יוֹסִי המצריך לחי ברוחב שלשה טפחים.

הגמרא דנה עתה האם 'לחי' המתיר את המבוי צריך להיות מונח מתחילתו לשם הכשר מבוי או לא: אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, לֶחִי הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו – לחי שהיה מונח מעצמו בפתח המבוי, ולא הונח שם לשם התרת המבוי בטלטול, אַבַּיֵּי אָמַר, הֲוֵי לֶחִי – הרי זה לחי כשר, ומתיר את המבוי, וְרָבָא אָמַר, לֹא הֲוֵי לֶחִי. ומבארת הגמרא את אופן מחלוקתם, הֵיכָא דְּלֹא סָמְכֵי עֲלֵיהּ מֵאֶתְּמוֹל – באופן שלא סמכו על לחי זה מערב שבת, וכגון שהיה שם לחי אחר, ונפל באמצע השבת, ועתה רוצים לסמוך על לחי זה, העומד מאליו, כּוּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּלֹא הֲוֵי לֶחִי – לדברי הכל אין זו לחי המתירה בטלטול. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא רק הֵיכָא דְּסָמְכֵי עֲלֵיהּ מֵאֶתְּמוֹל – באופן שכבר מערב שבת הסתמכו על לחי זה שיתיר את הטלטול במבוי, אַבַּיֵּי אָמַר, הֲוֵי לֶחִי, וטעמו, דְּהָא סְמִיכֵי עֲלֵיהּ מֵאֶתְּמוֹל – שהרי כבר מערב שבת סמכו על כך שיהא זה לחי להתרת המבוי. וְרָבָא אָמַר, לֹא הֲוֵי לֶחִי, דְאַף עַל גַב דִּסְמִיכֵי [עֲלֵיהּ] מֵאֶתְּמוֹל, כֵּיוָן דְּלַאו אַדַּעְתָּא דְּהָכִי עַבְדֵּיהּ – כיון שלא נעשתה הלחי מתחילה על דעת כן, אלא הונחה שם לצורך אחר, לֹא הֲוֵי לֶחִי, כיון שטעם ההיתר של כל לחי הוא משום 'היכר', וכיון שלחי זו לא הונחה לשם התרת המבוי הרי אין בה משום היכר לבני המבוי שלא לטלטל לרשות הרבים, ואינה מועילה להכשיר את המבוי. מביא הרי"ף את פסק ההלכה: וְאף שבכל מקום שנחלקו אביי ורבא הלכה כרבא, מכל מקום הִלְכְתָא כְּאַבַּיֵּי בְּששה מחלוקות שסימנם הוא יע"ל קג"ם כמבואר בקידושין (נב.) וְהָא חֲדָא מִינַּיְיהוּ – ומחלוקת זו היא אחת מששת המקומות שבהם הלכה כאביי.

מוסיפה הגמרא, וּבְלֶחִי בִּלְחוּד הוּא דִּפְלִיגֵי – ורק לגבי לחי העומד מאליו נחלקו אביי ורבא, אֲבָל מְחִיצָה הָעוֹמֶדֶת מֵאֵלֶיהָ, וסוגרת את פתח המבוי, דִּבְרֵי הַכֹּל הַוְיָא מְחִיצָה – לדברי הכל מועילה היא כדין מחיצה ומתירה את המבוי בטלטול, כיון שאין ההיתר משום 'היכר', אלא משום שמחיצה זו סוגרת את המבוי וניכר לכל שהמבוי הוא רשות בפני עצמה, ולא יבואו לטעות ולטלטל מהמבוי לרשות הרבים [ואפילו אם לא סמכו על כך מערב שבת, מכל מקום אם היא קיימת בשבת, מועילה להתיר (רא"ש)].