מסכת עירובין, פרק ב, שיעור 22

מביאה הגמרא נידון בענין זה: אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְמַר, שהיה בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב הוּנָא, בְּרֵיהּ דְּרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אָמְרֵי – אומרים עליכם, קָא אֲתֵיתוּן מִבַּרְנִישׁ – שאתם באים ממקום ששמו 'ברניש', לְבֵי כְּנִישְׂתָא – לבית הכנסת דְּדָנִיֵּאל, שזהו מרחק של תְּלָתָא פַּרְסֵי – שלש פרסאות, בְּשַׁבָּתָא – בשבת, ומרחק כזה של שנים עשר מיל הוא הרבה יותר מתחום שבת, אַמַּאי קָא סָמְכִיתוּ – על מה אתם סומכים בהליכתכם מרחק גדול כל כך, בודאי אַבּוּרְגָנִין שמצויים שם בדרך, הָא אֲבוּהּ דְּאָבוּךְ – הרי אבי אביך, שזהו רב ירמיה בר אבא, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר – אמר בשם רב שאֵין בֻּרְגָּנִין בְּבָבֶל, כיון שהמים שוטפים אותם, ואם כן כיצד אתם מהלכים מרחק זה בשבת.

נְפַק אַחֲוֵי לֵיהּ הַנְהוּ מַתְאוּתָא – יצא מר והראה לרב חסדא את אותם עיירות חרבות שבדרך, שנשארו מהם מחיצות קיימות, דְּמִבְלְעָן בְּשִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם – שכל אחת מהן מובלעת בתוך שיעור שבעים אמה ושיריים של חברתה, וכיון שכך נחשב הדבר כאילו יש רצף של עיירות מברניש ועד אותו בית כנסת, ומותר להלך לשם בשבת.

משנה

משנתנו דנה עתה במקומות מוקפים מחיצות ממש [ולא רק 'פסים', כמו במשניות הקודמות], מה הם התנאים הנצרכים כדי שתועיל הקפה זו להחשיבם כרשות היחיד, שמותר לטלטל בתוכה. יש להקדים, שכיון שהלכות שבת נלמדות מהמלאכות שהיו במשכן, אף לענין רשויות למדו חכמים את שיעור החצר המותרת בטלטול מחצר המשכן, שהיתה מאה אמה על חמישים אמה, שהם חמשת אלפים אמות מרובעות, ואם נחשב את השטח במרובע שארכו ורחבו שוים, יהיה זה שבעים אמה וארבעה טפחים ומשהו לכל צד, ומכונה בלשון חכמים 'שבעים אמה ושיריים'.

וְעוֹד דין אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, הַגִּנָּה, וְהַקַּרְפָּף – מקום מוקף מחוץ לעיר ששומרים בו עצים, שֶׁהִיא שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, שזהו השטח המרובע של חצר המשכן, שהיא מֻקֶּפֶת גָּדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ שׁוֹמֵרָה – סוכה קטנה לשומרי הצאן, אוֹ בֵּית דִּירָה, אף שאין בעליה דר בה בקביעות, אוֹ שֶׁתְּהֵא הגנה סְמוּכָה לָעִיר [יש אומרים בתוך שבעים אמה ושיריים, ויש אומרים בתוך אלפיים אמה (מאירי)], שדעת בעליה להשתמש בה תמיד, והרי היא כמקום שהוקף לשם דירה. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אֲפִילוּ אֵין בָּהּ, באותה גינה או קרפף שומרה או בית דירה, אֶלָּא רק בּוֹר – עגול, או שִׁיחַ – חפירה בצורת מלבן, וּמְעָרָה, שהיא מקורה, ויש בהם מים, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא חולק ואוֹמֵר, אֲפִילוּ אֵין בָּהּ (אלא) אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא אֶלָּא שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם הָיְתָה אָרְכָּהּ יוֹתֵר עַל רָחְבָּהּ, אֲפִילוּ אַמָּה אַחַת, אֵין מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ, כיון שהוא לומד מהפסוקים שרק חצר מרובעת ממש מותרת בטלטול. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִילוּ אָרְכָּהּ פִּי שְׁנַיִם בְּרָחְבָּהּ, כמו חצר המשכן שהיתה מאה אמה על חמישים אמה, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ.