מסכת עירובין, פרק ג, שיעור 30

שנינו במשנה שאם נְתָנוֹ לעירוב בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְּרֹאשׁ הַקֻּנְדֵּס, בִּזְמַן שֶׁהוּא תָּלוּשׁ וְנָעוּץ, אִין – אכן מועיל עירובו, אבל בזמן שֶׁאֵינוֹ נָעוּץ וְתָלוּשׁ, אלא הוא מחובר לקרקע, לֹא – אין עירובו עירוב. ומבארת הגמרא את הטעם, גְזֵירָה מדרבנן היא, שֶׁמָּא יִקְטֹם – שמא יחתוך חתיכה מהקנה המחובר לקרקע, ויעבור משום איסור קוצר [ואף שהתבאר שמשנתנו סוברת כרבי, שבבין השמשות אין נוהגים איסורים דרבנן, כאן אפילו רבי מודה שאסור להניח את העירוב, כיון שהקנה רך, ובקלות יתלוש ממנו האדם חתיכה, וחתיכה זו היא איסור תורה].

שנינו במשנה, 'נְתָנוֹ בְּמִגְדָּל וְנָעַל בְּפָנָיו, ואבד המפתח, הרי זה עירוב'. תמהה הגמרא, אַמַּאי – מדוע מועיל עירובו, הרי הוּא נמצא בְּמָקוֹם אֶחָד, מחוץ למגדל, וְעֵירוּבוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר [-בתוך המגדל] הוּא, וכיון שאין לו מפתח להוציא את העירוב מהמגדל הרי הוא כנמצא ברשות אחרת.

מתרצת הגמרא, אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאָמְרֵי תַרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם תירוץ זה, הָכָא – כאן, במשנתנו, בְּמַנְעוּל דְּקָטִיר בְּמַתְנָא עָסְקִינַן – מדובר במנעול הקשור בחבל, וּבָעִי סַכִּינָא לְמִפְסְקֵיהּ – ויש צורך בסכין כדי לחותכו, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לָהּ כְּרַבִּי נְחֶמְיָה, דְּאָמַר, אֲפִילּוּ תַּרְוָד – כף גדולה, וַאֲפִילּוּ טַלִּית, שהם כלים שמלאכתם להיתר, מכל מקום אֵין נִיטָּלִין בשבת אֶלָּא לְצֹּרֶךְ תַּשְׁמִישָׁן המיוחד להם, לְפִיכָךְ אָסוּר ליטול סכין כדי לחתוך את החבל, וכיון שאינו יכול ליטול את העירוב מהמגדל, אינו עירוב. וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים, כָּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בשבת, בֵּין לְצֹרֶךְ תשמישם הקבוע, ובֵין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ תשמישם הקבוע, אלא לצורך שימוש אחר, ואפילו כלים שמלאכתם לאיסור מותרים בטלטול לצורך שימוש מותר, וממילא כאן יוכל לחתוך את החבל ולהוציא את העירוב, ולכן עירובו עירוב.

משנה

נִתְגַּלְגֵּל העירוב חוּץ לַתְּחוּם, ואינו יכול ליטלו משם בשבת, או שנָפַל עָלָיו גַּל אבנים ועפר, ואינו יכול להוציאו שם בלא שיחפור במעדר, שזהו איסור תורה, אוֹ נִשְׂרַף, או שהיתה זו תְּרוּמָה, וְנִטְמֵאת, ואסורה באכילה אף לכהן, אם אירע אחד מכל אלו מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ עֵירוּב. אך אם אירע כן מִשֶּׁחָשְׁכָה, הֲרֵי זֶה עֵירוּב, כיון שקביעות העירוב היא בבין השמשות, ובאותו זמן היה העירוב קיים וראוי לאכילה. וְאִם יש סָפֵק מתי אירע כן, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל – ספק אם קנה שביתה במקום עירובו, ספק קנה שביתה בביתו, ויש לו להחמיר מספק כשניהם, ולכן, אם הניח עירובו בסוף אלפיים אמה ממערב ביתו, לא ילך לצד מזרח, שמא חל עירובו ואינו רשאי להתרחק ממנו יותר מאלפיים אמה. וגם מעירובו והלאה למערב אינו רשאי להלך, שמא שביתתו בביתו, ואינו רשאי להתרחק מביתו יותר מאלפיים אמה, ואין אותו אדם יכול להלך אלא את אותם אלפיים אמה שמביתו ועד לעירוב, שבהם ממה נפשך מותר לו ללכת, בין אם שביתתו בביתו ובין אם שביתתו במקום הנחת העירוב. והרי הוא משול לאדם המוליך חמור וגמל, שהמוליך חמור הולך אחריו להנהיגו, והמוליך גמל הולך לפניו ומושכו, ואם הפך האדם את הסדר ונתן את החמור מאחוריו ואת הגמל מלפניו, אינו יכול לזוז ממקומו (רבינו חננאל). רַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, סָפֵק עֵירוּב, כָּשֵׁר, כיון שאנו תולים שהיה העירוב קיים וראוי בזמן בין השמשות, ודנים אותו כאילו שביתתו בודאות במקום הנחת העירוב. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, הֵעִיד רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְטוּלַס מִשּׁוּם [-בשם] חֲמִשָׁה זְקֵנִים, שֶׁסָּפֵק עֵירוּב כָּשֵׁר.