מסכת עירובין, פרק ג, שיעור 32

משנה

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לְשַׁבָּת, בֵּין לְפָנֶיהָ, שחל יום טוב ביום שישי, ובֵין לְאַחֲרֶיהָ, שחל יום טוב ביום ראשון, מְעָרֵב אָדָם – רשאי האדם לערב שְׁנֵי עֵירוּבִין, אחד למזרח ואחד למערב וְאוֹמֵר, (אם) עֵירוּבִי ביום הָרִאשׁוֹן יהיה לְמִזְרָח, וביום הַשֵּׁנִי, לְצד מַעֲרָב. (ואם) או עֵירוּבִי הָרִאשׁוֹן יהיה לְצד מַעֲרָב, ועירובי ביום הַשֵּׁנִי לְמִזְרָח. (ואם) וכן יכול להניח רק עירוב אחד ולומר יהא עֵירוּבִי רק בָּרִאשׁוֹן, וּבַיום השֵּׁנִי הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. (ואם) וכן יכול לומר יהא עֵירוּבִי רק בַּיום השֵּׁנִי, וּבָרִאשׁוֹן הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. וַחֲכָמִים חולקים על שני הדברים, ואוֹמְרִים, מְעָרֵב רק לְרוּחַ אַחַת, אוֹ שאֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר, אוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי היָמִים עירוב אחד, אוֹ שאֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר [ובגמרא תבואר כפילות הלשון]. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, כלומר, אם רוצה הוא שיחול עירובו לשני הימים, שהרי כשם שיש צורך שיהא העירוב קיים בבין השמשות של היום הראשון כך יש צורך שיהא קיים בבין השמשות של היום השני, וחושש שמא יאבד העירוב במהלך היום הראשון ולא יהא לו עירוב ליום השני, יעשה כך, מוֹלִיכוֹ בָּרִאשׁוֹן, כגון ביום טוב שחל ביום שישי, וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו – שוהה לידו עד שיכנס יום טוב ויחול עירובו, וְנוֹטְלוֹ עמו לביתו, שהרי אין צורך שישאר העירוב שם במשך כל היום, וּבָא לוֹ בַּערב היום השֵּׁנִי, והיינו בערב שבת, ומביא עמו את עירובו, ומַחְשִׁיךְ עָלָיו – שוהה עם העירוב עד שתכנס השבת, וְאוֹכְלוֹ שם, שהרי בשבת אינו יכול להביאו לביתו, ואחר שחל העירוב אין צורך בקיומו, וּבָא לוֹ – ויכול לילך להיכן שירצה. מוסיפה המשנה, וּבאופן זה, שבעל העירוב עצמו הולך ביום השני להניח את העירוב, ואינו שולחו על ידי שליח, נִמְצָא מִשְׂתַּכֵּר בַּהֲלִיכָתוֹ – מרויח הוא בכך שהלך למקום הנחת העירוב, שלא יצטרך ללכת שוב דרך זו [שהרי הנחת העירוב היא כדי שיוכל להמשיך ולהלך מהעירוב והלאה, והרויח שהלך את הדרך שמביתו ועד לעירוב, ונשתיירה לו רק הדרך שמהעירוב ועד מחוז חפצו], וּמִשְׂתַּכֵּר בְּעֵירוּבוֹ – ומרויח את העירוב עצמו, שהוא אוכלו במקומו, ואם היה נשאר שם, שמא היה נגנב על ידי אחרים.

אומרת המשנה דין נוסף: אם נֶאֱכָל העירוב בַּיום הרִאשׁוֹן, הרי עֵירוּב זה מועיל לַיום הרִאשׁוֹן, כיון שהיה קיים בזמן בין השמשות שלו. וְאֵינוֹ עֵירוּב לַיום השֵּׁנִי, שהרי לא היה קיים בבין השמשות של היום השני.

אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לחכמים, אִי אַתֶּם מוֹדִים לִי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת – הרי מדבריכם, שהנחת העירוב בבין השמשות של היום הראשון אינה מועילה ליום השני, מוכח שאין שני ימים אלו נחשבים כקדושה ארוכה אחת, אלא כשני ימים נפרדים, ואם כן עליכם לסבור כדבריי, שיכול האדם לערב עירוב אחד ליום טוב, למזרח, ועירוב שני לשבת, למערב [ובגמרא יבואר מה טעמם של חכמים שאינם סוברים כן].