מסכת עירובין, פרק ד, שיעור 43

משנה

משנתנו מביאה מעשה נוסף שאירע לרבן גמליאל וחבריו בשבת: פַּעַם אַחַת באו רבן גמליאל וחבריו בספינה, ולֹא נִכְנְסוּ לַנָּמֵל עַד חַשֵיכָה – אחר ששקעה החמה בליל שבת, אָמְרוּ לוֹ החכמים לְרַבָּן גַמְלִיאֵל, מַה אָנוּ לֵירֵד – האם מותר לנו לרדת מהספינה ליבשה, או שדיננו כמי שבא בשבת מחוץ לתחום, שאסור לו להלך יותר מארבע אמות [וכאן אין הנידון לגבי הליכה בתוך הספינה, שהתיר רבן גמליאל במשנה הקודמת, אלא לצאת מהספינה לגמרי, שזה מותר רק אם היו בתוך התחום בכניסת השבת]. אָמַר לָהֶם רבן גמליאל, מוּתָּר לרדת ליבשה, כיון שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל במשקפת, וְראיתי שהָיִינוּ בְּתוֹך הַתְּחוּם של אלפיים אמה מהעיר עַד שֶׁלֹא חַשֵכָה – קודם שנכנסה שבת, ונמצא שלא יצאנו בשבת מחוץ לתחום.

גמרא

שנינו במשנה שאמר רבן גמליאל 'כבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה'. הגמרא מביאה ברייתא בענין משקפת זו שהיתה לו לרבן גמליאל: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, שְׁפוֹפֶרֶת הָיְתָה לוֹ לְרַבָּן גַמְלִיאֵל, שֶׁהָיָה מִסְתַּכֵּל בָּה אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיַבָּשָׁה – היה מכוונה באופן שרואים בה רק עד אלפיים אמה, [והיה מודד זאת ביבשה, שבה ניתן להניח דבר מסוים במרחק של אלפיים אמה ולפיו לכוון את השפופרת], וּכְנֶגְדָּן אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיָם – ועל ידי זה היה יודע אף בים שהמרחק הנראה בשפופרת הוא מרחק של אלפיים אמה. מוסיפה הברייתא, וְהָרוֹצֶה לֵידַע עוֹמְקוֹ שֶׁל גַיְא – הרוצה למדוד עומקו של בור, ואינו יכול לירד לתוכו למודדו, מֵבִיא שְׁפוֹפֶרֶת – משקפת, וּמַבִּיט בָּה בַּיַבָּשָׁה, ורואה שניתן לראות בה למשל מרחק של אלף אמה, וְיָדַע כַּמָּה עוֹמְקוֹ שֶׁל גַיְא, על ידי שמתבונן בקרקעית הגיא, ומתרחק לאחוריו עד מקום שמפסיק לראותו מחמת המרחק, ואם המרחק בין שפת הגיא למקום שהתרחק הוא חמש מאות אמה, יודע הוא שעומק הגיא הוא חמש מאות אמה.

מביאה הגמרא מעשה בענין יציאה חוץ לתחום שבת: נְחֶמְיָה, בְּרֵיהּ – בנו דְרַב הוּנָא בַּר חַנִילַאי, מְשַׁכְתֵּיהּ שְׁמַעְתָּא – נמשך בתלמודו ונטרד בו, וּמתוך כך נָפַק – יצא חוּץ לַתְּחוּם, אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָא לְרַב נַחְמָן, נְחֶמְיָה תַּלְמִידְךָ שָׁרוּי בְּצַעַר, שאינו יכול להלך חוץ לארבע אמותיו, כדין היוצא בשבת מחוץ לתחום. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, לֵך עַשֵה לוֹ מְחִיצָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם שיעמדו סביבו עד מקום שהוא בתוך התחום, שֶׁעל ידי זה נִּמְצָא כְּאִילּוּ הוּא בְּתוֹך דִיר אוֹ סַהַר, המוקפים מחיצות, שֶׁמוּתָּר לו לֵילֵך בכּוּלוֹ, וְיִכָּנֵס לתוך התחום, ויהא רשאי להלך כדרכו. מוסיף הרי"ף: וְדין זה הוא דַוְקָא באופן שֶׁיָצָא חוץ לתחום שֶׁלֹא מִדַּעַת, אַבָל יָצָא מִדַּעַת – בכוונה, לֹא – אין הדבר מועיל לו, כיון שאף אם יחזור בהיתר לתוך התחום, על ידי מחיצה, עדיין אסור לו להלך יותר מארבע אמות, וכפי שהתבאר לעיל בשם שמואל, שאם יצא מדעת, אף אם החזירוהו נכרים לתוך התחום, אסור לו להלך יותר מארבע אמות.

אומרת הגמרא: וְהַנְהוּ דְעַבְדֵי מְחִיצָה – ואותם בני אדם שנעשו 'מחיצה', נַמִּי בָּעִינָן דְעַבְדֵי שֶׁלֹא מִדַּעַת – גם בזה יש צורך שיעמדו שם בלא לדעת שהם נעשים מחיצה, אַבָל מְחִיצָה דְמֵיעַבַד לְדַעַת – אבל אם עמדו שם בכוונה להיעשות כמחיצה, אָסוּר, ואין זה מועיל להתיר. וְאִם תֹּאמַר, הָא רַב חִסְדָא דְעָבַד מְחִיצָה – הרי במעשה זה שעשה רב חסדא מחיצה עבור נחמיה, לְדַעַת הַוָה – בכוונה עשה מחיצה זו, דְהרי אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן 'זִיל עַשֵה לוֹ מְחִיצָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם וְיִכָּנֵס', אין זו קושיא, כיון שרַב חִסְדָא עצמו, שֶׁלֹּא מִן הַמִּנְיָן הַוָה – לא היה בכלל אותם בני אדם שנעשו מחיצה, אלא הוליך אנשים אחרים שיעמדו באופן המתיר, כגון שאמר להרבה בני אדם שיבואו לשמח את נחמיה שהיה מצטער, בלא שיידעו אותם בני אדם שהם נעשים מחיצה, ואף שרב חסדא עצמו התכוון לכך שאותם בני אדם ייעשו מחיצה, אין כוונתו מחשיבה זאת כמחיצה שנעשתה מדעת (רבינו יהונתן).

מביאה הגמרא מעשה בענין הלכה זו: הַהִיא בֵּי גְנָנָא – מעשה בבני אדם שהיו מכינים כילות לחתנים, דְאָעִילוּ מַיָא – שהכניסו מים מרשות אחרת בִּמְחִיצָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם, נַגְדִינְהוּ שְׁמוּאֵל – הלקה אותם שמואל בתורת עונש על כך, ואָמַר כהסבר לעונשם, אִם אָמְרוּ שמותר הדבר כשנעשתה המחיצה שֶׁלֹא מִדַּעַת, וכי יֹאמְרוּ שמותר הדבר אף לְדַעַת.

מעשה נוסף: הַנְהוּ זִיקֵי דְהַווּ שַׁדְיָין בְּרִיסְתְּקָא דִמְחוֹזָא – מעשה שהיו נודות מושלכות בשבת ברשות הרבים שבעיר מחוזא, בַּהַדֵי דְאָתָא רָבָא מִפִּרְקֵיהּ – בזמן שחזר רבא מדרשתו, והקיפוהו בני אדם רבים, נעשתה שם מחיצה של בני אדם ואָעַלִינְהוּ נֵיהַלַיְיהוּ – הכניסם השמש מרשות הרבים לרשות היחיד, וסמך על מחיצה זו. לְשַׁבְּתָא אַחַרִינָא בָּעוּ לְמֵיעַבַד הָכֵי – אך כשרצו לחזור ולעשות כן אף בשבת אחרת, אָסַר לְהוּ – אסר זאת רבא, כיון דְהַוָה לֵיהּ כִּלְדַעַת – שהרי זה כמחיצה שנעשתה בכוונה, כיון שידעו האנשים שבכך יותר להכניס את החביות, וְאָסוּר.