מסכת עירובין, פרק ד, שיעור 58

פרק זה עוסק בדרכי מדידת 'תחום שבת', שהם אלפיים אמה מקצה העיר, ויבוארו בו הדינים השייכים לאופן מדידת מרחק זה.

משנה

אדם ששבת בעיר, רשאי לטלטל בשבת בכל העיר, ומקצה העיר והלאה יש לו אלפיים אמה לכל רוח, מבררת המשנה, כֵּיצַד מְעַבְּרִין אֶת הֶעָרִים – כיצד ניתן להוסיף על תחום העיר, ולהחשיב אף מקומות שמחוץ לעיר כאילו הם חלק מהעיר, ועל ידי זה יהא ניתן להלך בשבת למרחק גדול יותר [ו'מעברין' מלשון אשה מעוברת], אם היה בקצה העיר בַּיִת אחד נִכְנָס לתוך תחום העיר, ובַּיִת אחד יוֹצֵא – בולט החוצה יותר משאר בתי העיר, או שהיה פִּגּוּם – מגדל של חומת העיר נִכְנָס, ופִּגּוּם יוֹצֵא, וכן אם הָיוּ שָׁם גְּדוּדִיּוֹת – שברי קירות של בית, גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים, וּגְשָׁרִים, וּנְפָשׁוֹת [-בנין שעושים על הקבר, נקרא נפש] שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה לשומר הקברות, כל אלו נחשבים כחלק מהעיר, אף שהם רחוקים ממנה מעט, ולא זו בלבד שמודדים ממקום זה והלאה אלפיים אמה, אלא מוֹצִיאִין אֶת הַמִּדָּה כְּנֶגְדָּן – מיישרים את הגבול של העיר לפי בית זה לכל אותו צד, וכאילו כל אותו צד של העיר מתרחב בשווה לפי אותו בית הבולט במקום אחד.

דין נוסף: וְעוֹשִׂין אוֹתָן כְּטַבְלָא מְרֻבַּעַת – כאשר העיר עגולה וכדומה, אין מודדים אלפיים אמה מקצה העיר לכל רוח, אלא 'מרבעים' אותה, ומחשיבים את כל המרובע כאילו הוא שטח העיר, ומאותו מרובע והלאה מודדים אלפיים אמה לכל צד, כְּדֵי שֶׁעל ידי זה יְּהֵא נִשְׂכָּר אֶת הַזָּוִיּוֹת – ירויח האדם שאינו מודד אלפיים אמה מקצה העיר ממש, אלא מהשטח שאחריו, במקום שמסתיים ה'ריבוע', וממילא גדל המרחק שמותר לו להלך בשבת.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כֵּיצַד מְעַבְּרִין אֶת הֶעָרִים, עיר אֲרֻכָּה – ארוכה וצרה, כמלבן, משאירים אותה כְּמוֹת שֶׁהִיא, ומודדים אלפיים אמה מקצה העיר. עֲגֻלָה, עוֹשִׂין לָהּ זָוִיּוֹת בארבע פינות, כאילו היא מרובעת, וכמו ששנינו במשנה. מְרֻבַּעַת, אֵין עוֹשִׂין לָה זָוִיּוֹת. הָיְתָה רְחָבָה מִצַּד אֶחָד וּקְצָרָה [-וצרה] מִצַּד אֶחָד רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא שָׁוָה – מחשיבים אותה כאילו זוויותיה ישרות, ואף השטח הצר כאילו הוא רחב כנגד החלק הרחב של העיר, ומקצה אותה ההרחבה מודדים אלפיים אמה. הָיָה בַּיִת אֶחָד יוֹצֵא מִמֶּנָּה – בולט החוצה משאר בתי העיר, כְּמִין פִּגּוּם, אוֹ שהיו שְׁנֵי בָּתִּים יוֹצְאִין משני הקצוות באותו צד, כְּמִין שְׁנֵי פִּגּוּמִין, רוֹאִין אוֹתָהּ – מחשיבים אותה כְּאִלּוּ חוּט מָתוּחַ עֲלֵיהֶן, וּמוֹדְדִין מִמֶּנָּה וּלְהַלָּן – ממקום מתיחת החוט והלאה אַלְפַּיִם אַמָּה.

הָיְתָה העיר עֲשׂוּיָה כְּמִין קֶשֶׁת – שבתיה בנויים סביב כצורת חצי טבעת, אוֹ כְּמִין גא"ם – כצורת האות רי"ש, והחלק שבאמצע ריק מבתים, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא מְלֵאָה בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת, ומשם מודדים אלפיים אמה.

אָמַר מַר בברייתא, 'אֲרֻכָּה, כְּמוֹת שֶׁהִיא'. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, וכי תעלה על דעתך שיקצר את ארכה כדי שיתאים לרחבה. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דין זה אלא באופן דַּאֲרִיכָא וּקְטִינָא – שהיא ארוכה וצרה, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר נֶיעֱבֵיד פּוּתְיַהּ כְּאָרְכָּהּ – נוסיף על רוחב העיר עד שיהא כשיעור אורכה, כדי שתהא מרובעת ממש, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא – השמיעה לנו הברייתא שאין עושים כן, אלא כיון שיש לעיר ארבע זוויות ישרות, אין משנים אותה, ומודדים אלפיים אמה מכל קצה של העיר.

עוד שנינו בברייתא, 'מְרֻבַּעַת, אֵין עוֹשִׂין לָהּ זָוִיּוֹת'. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, שהרי היא כבר מרובעת ובעלת ארבע זוויות, וכיצד ניתן להוסיף לה זויות. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דין זה, אלא באופן דִּמְרַבְּעָא – שהיא אכן מרובעת, וְלֹא מְרַבְּעָא בְּרִבּוּעַ עוֹלָם – אך אינה מרובעת באופן דְּיהא צְפוֹנָהּ של העיר מכוון לִצְפוֹן העוֹלָם, וּדְרוֹמָהּ של העיר יהא מכוון לִדְרוֹם עוֹלָם, אלא היא עומדת באלכסון ביחס לצדדי העולם [ו'צדדי העולם' נמדדים לפי מקום זריחת ושקיעת השמש, ולפי מערכת הכוכבים], מַהוּ דְּתֵימָא – הייתי סבור לומר, נִירַבְּעָהּ בְּרִבּוּעַ עוֹלָם – נוסיף לה שטח באופן שירבע אותה לצדדי העולם האמיתיים [וכמו שעושים לעיר עגולה, וכמו שיבואר להלן], ונמצא שיתווספו לה ארבע זוויות נוספות, שמהן ימדדו אלפיים אמה, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא – השמיעה לנו הברייתא שאין עושים כן, אלא משאירים אותה כמות שהיא, ומודדים אלפיים אמה מזוויותיה הקיימות.

שנינו בבריתא, 'העשויה כקשת כו' רואים אותה כאילו היא מלאה בתים וחצרות'. הגמרא מבארת מתי נאמר כלל זה: אָמַר רַב הוּנָא, עִיר הָעֲשׂוּיָה כְּקֶשֶׁת, אִם יֵשׁ בֵּין שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ – בין שתי ראשי ה'קשת', פָּחוֹת מֵאַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה, ונמצא ש'תחום שבת' של קצה זה מובלע ב'תחום שבת' של הקצה השני, מחשיבים את החלל שבין שני הראשים כאילו הוא מלא, ולכן מוֹדְדִין לָהּ מִן הַיָּתֵר – הוא החוט המחבר את שני ראשי הקשת, כלומר, מחשיבים כאילו חוט מתוח בין שני ראשי העיר וכל החלל הזה מלא בבתים וחצרות, ומודדים ממנו את אותם אלפיים אמה של העיר. וְאִם יֵשׁ בֵּין שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה, נמצא שאין שני תחומי השבת של שני ראשי העיר מובלעים זה בזה, אין רואים אותה כמלאה בתים וחצרות, ומוֹדְדִין לָהּ מִן הַקֶּשֶׁת – מודדים אלפיים אמה מבתי העיר עצמה כמו שמודדים עיר העשויה כמלבן, והיוצא לדרכו מהחלק הצר של הקשת מהלך אלפיים אמה מקצה הבתים ששם, ולא יותר, אף שעדיין לא הגיע למרחק אלפיים אמה מראשי הקשת [אמנם, אף באופן שיש יותר מארבעת אלפים אמה בין שני קצוות הקשת, אם ראשי הקשת קרובים בתחילתם, ומתרחקים והולכים עד שמגיעים למרחק של ארבעת אלפים אמה זה מזה, הרי כל החלק הריק שאין בין שני צידיו מרחק של ארבעת אלפים אמה נחשב כאילו חוט ה'יתר' מתוח בין שני צידיו, וכל החלל שבאמצע כאילו מלא בתים וחצרות ומודדים משם אלפיים אמה, ורק את המקום שמשם והלאה אין מוסיפים לעיר (תוספות). עוד יש להוסיף שהנידון הוא רק לגבי החלק הפנימי של הקשת, שיש אופנים שאין מרבעים אותו. אך בכל האופנים 'מרבעים' את החלק שמאחורי ה'קשת', וכמו שמרבעים כל עיר העשויה כעיגול (ריטב"א ומאירי)].